מהרסייך ומחריבייך ממך יצאו – אימתי קמה חובת אמון כלפי בעל מניות ובכלל

בעניין Kelly v. Baker טען בעל מניות, כי דירקטורים בקבוצת חברות משפחתית הפרו כלפיו חובת אמון בכך שלא נתנו לו גילוי מלא על עסקה שבה רכשו את החברה מידי בעלי מניותיה (MBO – Management Buyout). בדחותו את התביעה, נדרש בית המשפט לשתי סוגיות שיש בהן עניין גם בדין הישראלי: אימתי נוצרים יחסי אמונאות וחובת אמון בכלל, ומתי חבים דירקטורים חובת אמון לבעל מניות בפרט. בכך נעסוק הפעם.

קבוצת DSM מתמחה בעבודות הריסה של מבנים גדולים ומשימות דומות (ראו כאן). בעבר היא הוחזקה בידי בני משפחת קלי, אלא שההרמוניה ביניהם נהרסה לאחר שדירקטורים, ובכללם כמה מבני המשפחה, רכשו את מניות החברה בעסקת MBO ממונפת. התובע, בעל מניות ודירקטור מבני המשפחה, קיבל כך 37 מיליון ליש"ט תמורת מניותיו (מתוך תמורה כוללת של כ-100 מיליון ליש"ט), אך סבר כי היה יכול לקבל מחיר כפול. לטענתו, הוא סמך על דברי בני המשפחה והמנהלים שישיגו את המחיר הטוב ביותר, וכי הם הפרו חובות אמונאות כלפיו.

מקור: DSM Group

השופטת קוקריל ערכה דיון מקיף בשאלה שעליה נשענה התביעה כולה – דהיינו, האם הנתבעים חבו חובת אמון לתובע כבעל מניות. ראשית, היא בחנה מתי קמה חובת אמון מחוץ לקטגוריות המוכרות של יחסי אמונאות; שנית, נבחנה השאלה אם התקיימה חובת אמון מכוח היחסים בין הצדדים בחברה או בנסיבות הקונקרטיות של העסקה. נקדים ונאמר, כי השאלה השנייה הוכרעה בשלילה, משנקבע כי לא התקיימו יחסים קרובים במיוחד (אם בכלל) וכי הנתבעים גילו לתובע שיש להם פוזיציה בצד הרוכש. ענייננו בשאלה הראשונה, שיש לה השלכה לדין הישראלי.

כעניין מקדמי, ציין בית המשפט כי היחסים בין דירקטורים לבעלי המניות אינם יחסי אמונאות כשלעצמם, אך הדבר אינו מוציא מכלל אפשרות שהראשונים יחובו חובת אמון לאחרונים. לשם כך נדרש בסיס נפרד – למשל, אם הדירקטור פעל כשלוח של בעל המניות או מסר לו מידע מהותי (ראו Peskin v. Anderson ורשימות קודמות כאן וכאן, וכן כאן, בעקבות עניין BioPetroClean Inc נ' אמיר, שבו נידונה עסקת MBO כחול-לבן).

חרף פשטותה של הנקודה, וחרף העובדה שהשופטת פרוקצ'יה בעניין קוט נ' עזבון איתן הסתמכה לכאורה על הפסיקה האנגלית שסוכמה בעניין Peskin (שכבר נפסק אז), היא גרסה כי

הוראות סעיף 96כז(ב) לפקודת החברות [כיום 254(ב) לחוק החברות] אינן משקפות מהפכה בהלכה הקיימת, ולא נקבע בהן עיקרון של חובת אמון כללית של מנהל כלפי בעל מניות אינדיווידואלי. עם זאת הן בבחינת פתח שניתן להחדיר דרכו, בזהירות ובהדרגה, עקרונות מתפתחים של הרחבת אחריות מנהל גם לגורמים אחרים שמחוץ לחברה, ובעלי מניות פרטיים בכלל זה. היות שהמשפט מכיר, ככלל, בעיקרון כי כוח לשלוט ברכוש של אחר מוליד מצדו אחריות וחובות אמון, מתבקשת במצבים מתאימים הרחבת האחריות כאמור גם לגורמים שמעבר לחברה תוך איזון ראוי בין חובה זו לבין הערך המרכזי בחובת האמון של הדירקטור – ההגנה על אינטרס החברה וטובתה.

עם כל הכבוד, דברים אלה אינם מתיישבים עם עקרונות יסוד בדין הישראלי. בדין שלנו, בדיוק כבדין האנגלי, חובת האמון היא חובה מְרַבָּנִית (מקסימליסטית) בדרישתה מן האמונאי להתמסר לחלוטין לטובת הנהנה. זוהי חובה נוקשה, שאינה סובלת "החדרה" של עניין זר, אף לא בזהירות ובהדרגה, או "איזון" או "הרחבה" לעניינו של אחר. "חובת האמונים מבוססת על קיומו של אינטרס אחד בלבד הראוי להגנה, והוא אינטרס החברה," אמר הנשיא ברק ולא בכדי (בוכבינדר נ' הכנ"ר). פסק דין Kelly שניתן בערכאה קמא בשיטה זרה, ולו גם מאת בעלת תריסין כשופטת קוקריל, אינו אלא עילה להזכיר את התקלה ולקוות לתיקונה.

התחייבות אובייקטיבית

מחוץ לקטגוריות מוכרות של אמונאים כגון שותף ושלוח, שבהן חלים חיובי אמונאות בהיותם כאלה, עשויים לחול חיובי אמונאות גם במערכות יחסים נוספות לפי הנסיבות. הגישה השלטת כיום במשפט המקובל בוחנת את השאלה לפי מבחן ההתחייבות (undertaking) – דהיינו, כי פלוני ייחשב כאמונאי אם התחייב לפעול בשמו או למענו של אחר (ראו לאחרונה Al Nehayan v. Kent; וראו מאמר). לכך נהוג להוסיף כי ההתחייבות הייתה בנסיבות היוצרות אמון והסתמכות (trust and confidence), בעקבות אמרה של לורד מילט בעניין Bristol and West Building Society v. Mothew. בעניין Kelly טען התובע, כאמור, שהוא סמך על הנתבעים שיפעלו לטובתו.

בית המשפט דחה עמדה זו בקובעו, כי הסממן המבחין של חובת אמונאות במקרה הכללי הוא קיומן של ציפיות לגיטימיות להתחייבות, ואלה נקבעות לפי מבחן אובייקטיבי. זאת, לאור פסיקה באנגליה ובמדינות נוספות, שהדגישה כי אין לדרוש הוכחה של כוונה סובייקטיבית מצד האמונאי וגם ציפייה סובייקטיבית לא די בה. בין היתר, צוטט בהסכמה פסק דין Tan Yok Koon v. Tan Choo Suan מבית המשפט לערעורים בסינגפור:

fiduciary obligations are voluntarily undertaken. … the fiduciary undertaking is voluntary in the sense that it arises as a consequence of the fiduciary's conduct, and is not imposed by law independently of the fiduciary's intentions. This is not to state that the fiduciary must be subjectively willing to undertake those obligations; the undertaking arises where the fiduciary voluntarily places himself in a position where the law can objectively impute an intention on his or her part to undertake those obligations.

ובעניין Al Nehayan נאמר:

The inquiry, in other words, is an objective one involving the normative question whether the nature of the relationship is such that one party is entitled to repose trust and confidence in the other.

דברים אלה וכל מהלך ההנמקה בעניין Kelly יפים לדין הישראלי. הדין שלנו מפגר אמנם אחרי אחיו בקביעת גישת ההתחייבות כמבחן השולט לזיהוי יחסי אמונאות והחלת חובת אמון במקרה כללי, אך הצעד המכריע, של אימוץ המבחן, נעשה כבר בעניין זיאדה נ' מפקד כוחות צה"ל בגדה המערבית (ראו רשימה קודמת). שם אמר בית המשפט העליון כי

יש ממש בגישה הרואה בממונה כמי שנטל על עצמו הסכמה לפעול למען אדם אחר, קרי בעלי המקרקעין הנטושים, בנסיבות היוצרות יחסי אמון. חובת אמון זו אומנם אינה מנויה במפורש בצו בדבר נכסים נטושים, אך היא נלמדת בנקל מההוראות השונות שאליהן כפוף הממונה בפועלו ביחס לנכסים.

המקור שממנו נלמדה ההתחייבות בעניין זיאדה – הוראות חיקוק – הוא אובייקטיבי בעליל. נראה אפוא שניתן לראות בהלכת זיאדה גם אסמכתה לבחינת ההתחייבות בגישה האובייקטיבית המתוארת.

את פה פעם ראשונה? אתה בא לפה הרבה? – הרשמו לעדכונים בכפתור "הרשמה"!

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s