ודגלו עלי תאווה – אחריות נושא משרה להטרדות מיניות בחברה ובגדר חובת ההשגחה

בפרשת McDonald’s Corp טענו התובעים הנגזרים כי סמנכ"ל משאבי אנוש בחברת מקדונלדס העולמית הפר חובות אמונאות בכך שהיה מודע להטרדות מיניות בחברה ואף שלח בהן יד בעצמו. סגן הצ'נסלור לסטר דחה את בקשתו לסילוק על הסף בקובעו כי גם נושא משרה שאינו דירקטור חב חובת השגחה לפי הלכת Caremark וממילא הוא מפר חובת אמון בעצם מעשה ההטרדה. בהיבטי הדין הישראלי של ההחלטה נעסוק הפעם.

תודות לתשתית עובדתית מפורטת, שעמדה לנגד עיני בית המשפט בעקבות הליך גילוי נרחב, יכול היה בית המשפט להניח כי הנתבע היה מודע לתלונות רבות על הטרדות מיניות בחברה ובמיוחד במשרדי ההנהלה, שבהם שררה "אווירת מסיבה", וכן כי הוא עצמו היה מעורב בהטרדה. לאור זאת ניגש סגן הצ'נסלור לניתוח של כמה נקודות משפטיות ביחס לחובת ההשגחה ול"חבות קיירמרק" בשל הפרתה. נזכיר, כי בחבות קיירמרק יש שני ענפים: אחד עניינו מחדל מודע מלדאוג לאמצעי ניטור ודיווח בקשר ליסודות חיוניים לתפקוד החברה; השני עניינו התעלמות מודעת מחיוויים ("דגלים אדומים") בדבר כשלים ביסודות חיוניים כאלה.

חובת השגחה של נושא משרה שאינו דירקטור

עד לאחרונה שררה בדין הדלוורי אי בהירות מסוימת ביחס לחובות של נושאי משרה שאינם דירקטורים, ועד לאחרונה גם אי אפשר היה להתנות על חבות להפרת חובת זהירות שלהם שם. כעת הובהר כי בדומה לדירקטורים, אף אלה אמונאים של החברה וככאלה הם חבים גם חובת השגחה, אך בשונה מדירקטורים, חובת ההשגחה שלהם משתרעת בדרך כלל על תחום אחריותם:

With a constrained area of responsibility comes a constrained version of the duty that supports an Information-Systems Claim. For example, the Chief Financial Officer is responsible for financial oversight and for making a good faith effort to establish reasonable information systems to cover that area. … [O]fficers generally only will be responsible for addressing or reporting red flags within their areas of responsibility, although one can imagine possible exceptions. If a red flag is sufficiently prominent, for example, then any officer might have a duty to report upward about it. An officer who receives credible information indicating that the corporation is violating the law cannot turn a blind eye and dismiss the issue as "not in my area."

הדברים יפים גם בדין הישראלי. זאת, בין מחמת שהם בגדר פשיטא, ובין מכיוון שחובה לדאוג למנגנון פיקוח על תפקוד תקין והאפשרות להפר אותה ברשלנות הוכרו כבר בהלכת בוכבינדר נ' הכנ"ר (ראו רשימה קודמת).

מדברים גסויות

לעומת זהות הדינים ביחס לחובת ההשגחה מבחינה מהותית, ההחלטה בעניין McDonald’s חושפת ואף מחדדת הבדלים של ממש בין הדין הדלוורי לדין הישראלי בכל הקשור למסדת הדוקטרינרית של החובה. כאן נעמוד על שתי נקודות: סוג האחריות ומידת האשם בהפרה.

באשר לסוג האחריות, סגן הצ'נסלור לסטר נדרש להלכת היסוד בפרשת Caremark כדי לתהות אם יסודה בחובת אמון או בחובת זהירות. הוא עמד על כך שיש בפסק הדין עוגנים לשתי החובות, וכי בנסיבות אותו מקרה, שבהן היה פטור מהפרת חובת זהירות, הושתתה האחריות על הפרת חובת אמון בחוסר תום לב. אף על פי כן, לנוכח פסיקה מאוחרת יותר בעניין Stone v. Ritter, הוא קבע כי החובה שנקבעה בהלכת Caremark היא חובת אמון בלבד.

עם כל הכבוד, פרשנות זו נראית מאולצת בלשון המעטה. זאת, במיוחד לנוכח הקביעה (המוקשה אף היא) בדבר הפרת חובת זהירות, שתידון להלן, ובפרט בנסיבות השכיחות בדלוור, שבהן יש לדירקטורים ולנושאי משרה פטור מהפרת חובת הזהירות.

מכל מקום, בדין הישראלי פרשנות זו אינה תופסת. חובת ההשגחה היא חובת ציות תפעולית – דהיינו, כזו הנוגעת למילוי המשימה של האמונאי המסוים. בהקשר זה קבעה השופטת רונן ביחס לחובת הציות הבסיסית ביותר – חובת הציות לחוק – כי אפשר להפר אותה תוך הפרת חובת הזהירות לצד הפרת חובת אמון בחוסר תום לב (ראו כהן נ' בזק החברה הישראלית לתקשורת בע"מ ורשימה קודמת). אכן, רועי שפירא במאמרו הציע "לכייל" את חובת ההשגחה ברוח דלוורית כך שיידרש להראות יסוד נפשי, אך קשה למצוא לכך בסיס בדין הישראלי. תוצאה כזאת אפשר להשיג באמצעות מתן פטור אך לא בהתעלמות מהדין (אם כי בפסיקה יש דוגמאות מטרידות לכך ואכמ"ל).

סוגיית האשם מוקשה עוד יותר, עם כל הכבוד, ותלושה עוד יותר מהדין הישראלי. בהערת אגב מפורטת ציין סגן הצ'נסלור לסטר, כי בדין הדלוורי חובת הזהירות של אמונאי בחברה תופר רק ברשלנות רבתי ולא ברשלנות רגילה, ולא עוד אלא שרשלנות רבתי של אמונאי בתאגיד מתקיימת רק כשיש פזיזות. זהו משטר ייחודי לאמונאים בתאגיד, שכן גם בדין הדלוורי עצמו חובת זהירות תופר בדרך כלל ברשלנות רגילה, ורשלנות רבתי משמעה בדרך כלל סטיה אובייקטיבית בלבד. (יתר על כן, בנסיבות העניין נמצא scienter, שבדין הפדרלי כולל פזיזות…). זהו משטר משפטי משונה לכל הדעות, שיש לו שורשים היסטוריים נפתלים כפי שהראה דייוויד קרשו בספרו, אך חזקה על המשפטנים הדלוורים שיתמודדו איתו ויבושם להם (וראו רשימה קודמת).

מכל מקום, אף אחד מהמאפיינים האלה של חובת הזהירות הדלוורית אינו קיים בישראל. חובת הזהירות של נושא משרה אצלנו היא נזיקית, והיא מופרת ברשלנות רגילה מכוח סעיף 252 לחוק החברות והלכת רוטלוי נ' ברשאי. המושג "רשלנות רבתי" איבד את נפקותו כאמת מידה לאחריות, וכיום אינו אלא כינוי גנאי לסטייה גסה במיוחד מתקן הזהירות (ראו בספרי וכן Armitage v. Nurse). ולבסוף, כפי שהטעים לאחרונה השופט שרביט בעניין אהובי נ' רשות ניירות ערך, פזיזות היא יסוד נפשי, ועל כן אמונאי הפועל בפזיזות מפר את חובת האמון בחוסר תום לב (ראו גם אוסטרובסקי נ' חברת השקעות דיסקונט בע"מ).

ניתן לסכם אפוא, כי "חובת קיירמרק" במובן של חובת השגחה יש בדין הישראלי לפחות שנות דור, אולם "חבות קיירמרק" במובן של הפרת חובת ההשגחה דווקא כהפרת חובת אמון ודווקא בידיעה או בעצימת עיניים אין בדין שלנו ואף לא יכולה להיות. חובת ההשגחה תופר אצלנו בנזיקין ברשלנות רגילה ובאמונאות בכל מידה של חוסר תום לב כיסוד נפשי. בהתאמה, פטור מן החובה יחול רק בקשר להפרתה בתום לב כיסוד נפשי.

שפלותו של הממונה על משאבי אנוש

לצד קביעת אחריותו של הסמנכ"ל בגין הפרת חובת ההשגחה קבע סגן הצ'נסלור לסטר כי הלה גם הפר את חובת האמון שלו לחברה בהטרדה המינית שביצע (הפניות הוסרו):

When a fiduciary "intentionally acts with a purpose other than that of advancing the best interests of the corporation," the fiduciary acts in bad faith, which constitutes a breach of the duty of loyalty. "[A] CEO or other corporate officer who uses a position of power to harass, intimidate, or assault employees clearly acts for a purpose other than that of advancing the company's interests."

קביעה זו ראויה לציון לנוכח אמירה של השופטת רונן בעניין גבריאלי נ' ויזל ביחס לטענה כי הראל ויזל, בהיותו בעל השליטה, דירקטור ומנכ"ל בחברת פוקס, הטריד מינית נשים במסגרת פעילות החברה:

המעשים המיוחסים למשיב הם מעשים בעלי אופי אישי. הם לא נעשו (אם אכן נעשו) כדי לקדם אינטרס כלשהוא של החברה אלא רק את המאוויים האישיים של המשיב. העובדה שהמשיב ביצע את המעשים במקום העבודה איננה משנה את טיבם, ואינה הופכת אותם למעשים שנעשו על ידיו כאורגן של החברה – בשמה ועבורה.

ברשימה קודמת בעקבות ההחלטה הסתייגנו מהדברים. הקביעה בעניין McDonald’s מבהירה מדוע. נושא משרה הפועל בגדר תפקידו לסיפוק תאוות אישיות – בין תאוות בשרים ובין תאוות בצע – אינו חדל להיות נושא משרה ולכן אורגן של החברה. דווקא בהיותו כזה הוא מפר את חובת האמון שלו, הגם, ובגלל, שהמעשים אינם בשמה ועבורה.

תודה לעמית שהפנה אותי לפסק הדין.

נסיים בשיר.

אתה פה פעם ראשונה? את באה לפה הרבה? – הרשמו לעדכונים בכפתור "הרשמה"!