בעניין ששון נ' גריינמן דחתה השופטת הוד בקשה לתיקון כתב תביעה, שהוגשה לאחר שמיעת הראיות, ובה ביקש התובע להגדיל את סכום התביעה כך שיקיף שלילת רווח אפשרית משני נתבעים. ההחלטה ונימוקיה משקפים את הקשיים שבהם עלול להתקל תובע מיומן, המבקש למצות את זכויותיו לפי דיני האמונאות, לנוכח ליקויים בתקנות סדר הדין האזרחי החדשות.
התובע הסמיך את הנתבע למשוך כספים מחשבון הבנק שלו כדי שהלה יקים מבנה אירוח לבאים למירון על קרקע שבבעלות בני זוג, תושבי המקום שנתבעו אף הם. זכות הרשב"י הקדוש לא עמדה לצדדים, אך מעבר לעובדה זו קשה לדלות מההחלטה פרטים מדויקים על התביעה. מתיאור טענות התובע ניכר שבא כוחו עשה מלאכה נאמנה, כפתור ופרח: הוא תבע חשבון כלפי הנתבע כאמונאי-מפר וכלפי בני הזוג (כנראה, ולפחות כמתבקש, כזר מעורב בהפרת חובת אמון); הוא תבע שלילת רווחים ולחלופין פיצויי אמונאות; הוא הקפיד לטעון לעקיבה ולזכות בנכס; והוא הגדיל עשות בטענה כי לרשותו בחירה בין הסעדים עד למועד פסק הדין. בד בבד, בכתבי הטענות ובדיון עצמו טען ב"כ התובע להעדר הסכם בין הצדדים. היבט זה, ככל שהתקיים, אינו שולל יחסי אמונאות ואחריות בקשר לכך, אך הוא עלול להכביד על הדיון, כפי שאכן אירע. מכל מקום, לאחר שמיעת הראיות התבקש תיקון כתב התביעה כך שהסעד הכספי הנקוב בו יגדל מכ-6.6 מיליון ש"ח לכ-10.25 מיליון ש"ח בקשר לשלילת הרווחים שהופקו מנכסי הנאמנות.
בדרכה לדחות את הבקשה ציינה השופטת הוד, כי התקנות החדשות "משקפות דרישה להקפדה גבוהה יותר מצד הצדדים על עמידה בדרישות סדרי הדין, ונראה, כי במסגרתן תהיה ידו של בית המשפט קפוצה יותר כשמדובר בבקשות לתיקון כתבי טענות." לאור זאת קבעה:
אף אם התובע לא ידע בעת הגשת התביעה מהו הפער המדויק בין ההשקעה שהשקיע כל אחד מהצדדים הרי שכבר בעת הגשת התביעה התייחס לפער האמור ואין מדובר בגילוי חדש המצדיק את התיקון המבוקש. אין מדובר במידע או נסיבות חדשים המצדיקים את תיקון כתב התביעה כמבוקש במועד בו נמצא הדיון בתובענה.
כאמור, ההחלטה אינה מספקת פרטים מלאים על העובדות הרלוונטיות ועל העילות והסעדים שנתבעו, ולו מכיוון שלא נדרשה להכריע בכל אלה, הגם שהם נוגעים לה ישירות. הדברים מכאן ואילך נאמרים אפוא כללית יותר מאשר קונקרטית. בכפוף להסתייגות זו, נדמה שבית המשפט והצדדים נפלו קורבן לשיבוש של ממש בתקנות סדר הדין האזרחי החדשות, שאינן מותאמות לתביעות בעילות אמונאיות.
תביעה טיפוסית באמונאות מתנהלת במתכונת של חשבון (account, מתן חשבונות) – בין "חשבון רגיל" ובין "חשבון מחמת הפרה" (ראו בקצרה במאמר ורשימות קודמות כאן וכאן). לעתים הנהנה התובע אינו יודע כלל אם הייתה הפרה, והחשבון מיועד לברר זאת, ולעתים יש לו רק חשד ממשי שהייתה הפרה, אך אין לו מושג מה היקף הסעדים המגיעים לו ואיזה מביניהם עדיף לו. כדי לענות על האתגר הזה התפתח החשבון כתביעה דו-שלבית והתגבשו כללים מהותיים בדבר בחירה, כך שרק בסופו של ההליך מתחוור מה בדיוק הסעד הנתבע למעשה (ראו למשל כאן וכאן).
תקנות סדר הדין האזרחי הישנות היו מבוססות על כללים אנגליים, וניכר שמחוקק המשנה שלהן הכיר היטב את דיני האמונאות המהותיים והתאים להם את סדרי הדין. בפרט, תקנה 16(ב) הישנה קבעה ביחס לתביעה למתן חשבונות כי "היתה התביעה לסכום שיגיע לתובע לאחר בירור חשבונות שלא נתיישבו בינו לבין הנתבע, יפורש בכתב התביעה הסכום הנתבע לפי המשוער." בנוסף לכך, תקנה 123 הישנה הסמיכה את בית המשפט, לאחר הגשת התובענה, להורות על עריכת חקירה או חשבון וכן להורות הוראות ולמנות אנשים לעריכתם. תקנה 249 הישנה הכילה את ההוראה בדבר המרצת פתיחה, שלשונה התייחסה בעיקר לניהול עזבון ונאמנות, ובכלל זה גם לחיובם של מנהלי עזבון או נאמנים להגיש חשבונות ולאימותם. בנוסף להן, תקנה 251 הישנה הכילה הוראה בדבר עריכת חשבונות בעת פירוק שותפות.
לכל אלה אין זכר בתקנות החדשות. לפיהן, תובענה נפתחת אך ורק בהגשת כתב תביעה (למעט הליכים שאינם מענייננו). יתר על כן, תקנה 10(9) החדשה דורשת לציין את רשימת כל הסעדים המבוקשים ואת שווי נושא התובענה (שוב, למעט הליכים שאינם מענייננו). בהתאמה, תיקון כתב תביעה ביחס לסעד המבוקש ולהיקפו הכספי אמור לכאורה להידון באופן אחיד ביחס לכל עילה. כך, כמדומה, סבר בית המשפט בעניין ששון, וקשה לבוא אליו בטרוניה על כך לנוכח נוסחה הכללי של תקנה 10(9) החדשה.
אף על פי כן, מדובר בשיבוש ובתקלה. ככל שהבקשה להגדלת סכום התביעה בעניין ששון נגעה גם לשלילת רווח שהופק בקשר למבנה, הרי שהיה מקום להענות לה ואף לבקשות נוספות כמוה. הדין המהותי מקנה לנהנה הניפר זכות לכל הרווח, כפי שיתברר רק לאחר השלמת השלב השני של הדיון – שלב שעשוי להתממש בשמיעת ראיות בבית המשפט ואף בעריכת החשבון על ידי רשם או בודק, שלאחריה עוד עשויות להדרש הכרעות משפטיות (ראו רשימה קודמת). בשיטה המשפטית הנוהגת בישראל לפחות לעת עתה, שר המשפטים, מחוקק המשנה, אינו יכול לגרוע מן הדין המהותי. חרף נוסחן המשובש שומה על בתי המשפט לפרש וליישם את התקנות בהתאם לו.
לא למותר לציין, כי גם באנגליה נערכה רפורמה מקיפה בתקנות סדר הדין האזרחי ברוח של פישוט וייעול הליכים, בדומה לזו שהדריכה את הרפורמה בארץ. כך, גם באנגליה כל הליך אזרחי נפתח בכתב תביעה. לעומת זאת, בשונה מהמצב אצלנו, Practice Direction 40A, הנספחת לתקנות סדר הדין דשם, מכילה כללים בדבר עריכת חשבון כאשר הדבר נחוץ. המעיין בהם ימצא גרסה עדכנית של ההוראות שנכללו בתקנה 123 הישנה ואחיותיה. אלה כללים הליכיים של שכל ישר, שאין כל מניעה לנהוג לפיהם בישראל גם כיום ככל שהדבר נחוץ ליישום הדין המהותי.
נסיים הפעם במחרוזת מירון המלאה. ולהשומע ינעם.
בא לפה הרבה? את פה פעם ראשונה? – הרשמו לעדכונים בכפתור "הרשמה"!
נקודה בסוף משפט 