צוף, תראה! – עניין אישי ושיקולים זרים של נושא משרה והסעד על הפרת חובת אמון

בעניין כהן נ' אקויטל בע"מ אישר השופט אלטוביה להגיש תביעה נגזרת נגד דירקטורים ונושאי משרה אחרים בחברת אקויטל בשל התנהלותם בעיצוב העסקה לצמצום שכבות באשכול החברות שבו החברה הוחזקה לנוכח העדפותיו של בעל השליטה. ההחלטה מאששת כמה נקודות משפטיות בסיסיות בקשר להפרת חובת אמון, שלא למותר לשוב ולהדגישן. אגב כך היא מספקת הזדמנות להרחיב את היריעה ולעמוד על נקודות נוספות ביחס לסעדים בתרחיש מעין זה.

לפי הוראות החוק לקידום התחרות ולצמצום הריכוזיות נדרש אשכול החברות הציבוריות שבו נכללה אקויטל לצמצם לפחות "שכבה" אחת. בית המשפט קבע במידת הראיה הנדרשת, כי "קיים סיכוי סביר שלכאורה מר צוף ו/או יחק התערבו בבחירת מנגנון הציות לחוק הריכוזיות אף שהיה להם עניין אישי בבחירת המנגנון ואופן ביצועו באופן אשר גרם לחברה נזק כלכלי לכאורי," וכי "נושאי משרה ודירקטורים בחברה היו מעורבים בכל המהלכים שקודמו על ידי מר צוף, לכאורה תוך התבטלות וביטול דעתם מפני דרישותיו של מר צוף, תוך הפרת מחויבותם לכאורה לפעול לטובת החברה ולא לשקול שיקולים זרים." לפיכך, אושרה הגשת תביעה נגזרת בעילה של הפרת חובת אמון ועילות נוספות.

המסקנות המשפטיות בהחלטה קונבנציונליות ונובעות מאליהן מעקרונות יסוד בדיני אמונאות בדבר איסור ניגוד עניינים ואיסור שיקולים זרים (ראו למשל סינדיקט א״י לבעלי מכוניות משא בע״מ נ׳ שדז׳ינסקי). בכך כשלעצמו יש מן המעודד, שכן בפסיקה קודמת במחלקה הכלכלית בתל אביב ננקטו עמדות שאינן מתיישבות עם הדין הישראלי ועם המשפט המשווה (ראו כאן וכאן).

בית המשפט קבע, כאמור, כי לצוף היה עניין אישי מהותי בהחלטה. השופט אלטוביה הוסיף מעבר להלכת הפסק:

בין עניין אישי מובהק לבין העדר עניין אישי מובהק מצוי ספקטרום מקרים ונסיבות. מרביתה של קשת מקרים זו ברורה עד כדי אינטואיטיבית. יש עוד לזכור שהיא מצויה במתחם דין החברות על עקרונותיו וכלליו וחוסה תחת הדין הכללי על הוראותיו לרבות עקרון תום הלב ודיני האמונאות. באשר למקטע "האפור" בספקטרום, אותם מקרים גבוליים, בלתי ברורים מבחינת עוצמת העניין האישי, המחוקק בחר לשם אותו מקטע להותיר את הגדרת העניין האישי ועוצמתו כהגדרה נושמת הניזונה מגוף המשפט ההולך ונבנה לפי המקרים המגיעים להכרעת בתי המשפט. לטעמי בחר המחוקק בכך בקביעה ערכית גם אם זו באה על חשבון וודאות נוקשה והיא 'במקרה של ספק, אין ספק'. רוצה לומר, אם מתעורר ספק באשר לקיומו או אי קיומו של עניין אישי, נכון ברגיל לנקוט במשנה זהירות כאילו מדובר בקיומו של עניין אישי. גישה זו יוצרת הגנה רחבה יותר על פני הגדרה ברת עקיפה בריבוא דרכים. לתפיסתי בחירתו של המחוקק שלא לקבוע הגדרה נוקשה היא כאמור בחירה ערכית זו, הענקת הגנה רחבה יותר.

גם בדברים אלה אין חידוש דוקטרינרי. העמדה כי "אם יש ספק, אין ספק" – ביחס להפרת חובת אמון במופעיה השונים במשמע – מדריכה את דיני האמונאות זה דורות. הדין נוקט גישה מניעתית (prophylactic) עקבית כדי "למנוע את הרע בטרם יארע"; "הלכה כללית היא ששום נאמן לא יורשה להתקשר בהסכמים, שבהם יש לו או שיכול להיות לו, ענין פרטי הנוגד, או שעשוי להיות נוגד, את ענינם של אלה שמחובתו כנאמן להגן עליהם." (למשל, סיעת הליכוד בעיריית פתח תקווה נ' מועצת עיריית פתח תקווה, טוקטלי נ' שמשון בע"מ). הדרישה היא כי לא תהיה אף אפשרות ממשית הגיונית לניגוד – a real sensible possibility of conflict (Boardman v. Phipps; Pilmer v. The Duke Group Limited (in liq)).

עניין נוגד בכוח, פוטנציאלי, הוא עניין לכל דבר ועניין. קיומו מבסס הפרה מלאה, המזכה את הנהנה בסעדים בדיוק כעניין בפועל (ראו רשימה קודמת והפניות שם). אף על פי כן, מאז ערעור ורדניקוב נ' אלוביץ' יש מהלכים לסברה כי לנוכח "ניגוד עניינים פוטנציאלי" יש לבחון ב"תקן ביניים" אם ההפרה הייתה "סבירה". זוהי פרופוזיציה רעועה פוזיטיבית ונורמטיבית, שראוי להגביל את תחולתה לגדר הלכת הפסק הצרה של בית המשפט העליון, בבחינת גזרת הכתוב, עד שגם היא תתוקן. הדברים בעניין אקויטל מספקים אפוא תזכורת חשובה לכך.

באשר לסעד, בית המשפט הזכיר, שסעיף 280 לחוק החברות קובע כי לעסקה נגועה שלא אושרה כדין לא יהיה תוקף, וכי סעיף 281 לחוק מקנה לחברה זכות לפיצויים בשל הנזק שנגרם לה אף ללא ביטול העסקה. דא עקא, עסקת המיזוג שבוצעה לצמצום האשכול כבר הושלמה. לפיכך אושרה תביעה נגזרת לסעד של פיצויים בשל הנזק שנגרם לחברה, לפי כתב התביעה.

סעיף 280 וגם סעיף 281 מכילים הוראות מוקשות, שכבר הכבידו בעבר על צדדים ועל בתי משפט. להלן נעמוד על מקצת הקשיים.

סעיף 280 בא לעולם בנוסח שונה מעט בתיקון מס' 4 לפקודת החברות משנת 1991. תוצאת הבטלות שהוא קובע לעסקה נגועה לא מאושרת מודרכת כנראה על ידי הלך מחשבה של חוסר כשרות ביחס לחברה או בדומה לכך, אולם זהו ניחוש בלבד, שכן דברי ההסבר אינם מספקים הסבר או נימוק כלשהם להסדר. מבחינת דיני האמונאות הכלליים תוצאה זו אינה מתבקשת. לנהנה הניפר עומדת זכות בחירה לבטל פעולה מפרה של האמונאי או לאמץ אותה ולתבוע סעדים נוספים המתיישבים עם בחירתו.

מבחינה מעשית, תוצאת הבטלות שקובע סעיף 280 היא חסרת פשר כל אימת שהפעולה המפרה היא בגדר מעשה עשוי ובלתי הפיך, כגון הנפקה או מיזוג, כפי שהיה בפרשת אקויטל. נסיבות דומות הטרידו את השופט כבוב בעניין מישורים השקעות נדל"ן בע"מ נ' בלוטרייך ובעניין קראוסקופף נ' צים שירותי ספנות משולבים בע"מ ואת השופט עמית בעניין אנטורג נ' שטבינסקי (ראו כאן, כאן ובמאמרי). המענה לקושי הוא פשוט להתעלם מהוראת הסעיף, ולו מכיוון שלעתים אין אפשרות אחרת, ולפנות לסעדים שבדיני האמונאות הכלליים.

סעיף 281 מעורר קושי מסוג שונה. על פיו, הסעד על הפרת חובת האמון הוא פיצויי נזק. כך, כאמור, נתבע ונקבע בעניין אקויטל. בדומה לו, סעיף 283 לחוק החברות קובע אף הוא סעד של פיצויי נזק בגין הפרת חובת אמון באי גילוי מלא, כפי שהיה בפרשת בלוטרייך. ברשימה בעקבות פסק הדין טענתי שלרשות החברה שם עמדו לכאורה סעדים טובים יותר לפי דיני האמונאות הכלליים, אשר לא נידונו. ואולם, טענה מעין זו נתקלת בנוסח החרות, המציין פיצויי נזק בלבד. גם לטענה זו המענה הוא שיש להתעלם מהטקסט החרות ולהתייחס אליו כאל הצהרה חלקית בלבד. כזכור לשוחרי "הנקודה", עמדנו כאן לא פעם על כך שהוראה דומה ביחס לנאמן רוקנה מתוכן, תוך שבית המשפט העליון מפנה לדיני הסעדים הכלליים (קוגלר נ' שוסהיים; ראו כאן וכאן). ככל שניתן להתחקות אחר מקור ההוראה הזאת, הרי שמדובר בתקלת תרגום מתגלגלת, שהלכה והחמירה עם חלוף הזמן ודעיכת הידע בתחום.

סעיף 280 וסעיפים 281 ו-283 מצטרפים להוראות נוספות בחוק החברות בדבר סעדים – חלקם על הפרת חובת אמון וחלקם על הפרות אחרות – ואלה בתורן מצטרפות להוראות בחקיקה האזרחית בדבר סעדים על הפרת חובת אמון של אמונאים אחרים. חלקן מזכירות תרופות על הפרת חוזה וחלקן – פיצויי נזק (ראו עוד בספרי). כולן יחד יוצרות מערך חרות משובש במידה חריגה עד כדי מפגע סטטוטורי של ממש. אמנם תורה היא ולימוד היא צריכה, אך הסעדים על הפרת חובת אמונאות לא יימצאו רק בחוק החרות אלא בעיקר במשפט המקובל.

באה לפה הרבה? אתה פה פעם ראשונה? – הרשמו לעדכונים בכפתור "הרשמה"!