כורח ועדתו – אישור תביעה נגזרת חרף המלצת "ועדה עצמאית"

שני מותבים במחלקה הכלכלית בתל אביב החליטו לאחרונה לאשר הגשת תביעה נגזרת או לדחות בקשת מחיקה על הסף של תביעה נגזרת בטענות להפרת חובת אמון בחברה, וזאת חרף החלטות דירקטוריון שאימצו המלצות של "ועדות עצמאיות" שלא לתבוע. הגם שהגיעו להכרעה דומה, השופט אלטוביה בעניין אהרוני נ' שפיר הנדסה ותעשיה בע"מ והשופטת רוזן עוזר בעניין כהן נ' דן חברה לתחבורה ציבורית בע"מ עשו זאת בדרכים שונות מאוד. רשימה זו עומדת על כמה נקודות מפתח בהחלטות ועל האתגרים שעוד נכונו בדרך לביעורן של "הוועדות העצמאיות" מהנוף המשפטי בארץ.

בעניין שפיר שילמה החברה כ-54 מיליון ש"ח עקב חילוט ערבות שנתנה לטובת חברה פרטית שהייתה בבעלותם של בעלי השליטה ודירקטורים בה. זאת, תוך שהללו מעורבים בהחלטה שהביאה לכך, נמנעים ממתן גילוי מלא בדבר עניינם האישי ומחשים לנוכח מסירת פרטים חלקיים לדירקטוריון. בעניין דן יצרו דירקטורים מנגנון שאיפשר להם להעלות את שכרם שלהם כרצונם ועשו בו שימוש נמרץ. הפרות חובת האמון שנטענו בשני התיקים ראויות אפוא לתואר "ברבריות" בהפרזה קלה בלבד. אף על פי כן, בשני המקרים סברו ועדות מייעצות שמינו הדירקטוריונים כי אין מקום לתבוע את האמונאים המפרים-לכאורה (תראו מופתעים).

הוועדה בראשות השופט (בדימ') זרנקין, שפעלה בעניין שפיר, מצאה ליקויים נקודתיים בקבלת ההחלטות בקשר לערבות, אך סברה שאין תשתית ראייתית להגשת תביעה וכי הגשת תביעה בעניין זה לא תשרת את טובת החברה. הדירקטוריון אימץ את עמדתה, כאמור, אך בית המשפט לא התרשם מכך יתר על המידה. לאחר שקיים כמה דיוני הוכחות, יכול היה השופט אלטוביה לבחון באופן ביקורתי את דוח הוועדה, להצביע על כשלים שנפלו בו ולהגיע למסקנה עצמאית כנדרש – שונה, כאמור, ונכונה, עם כל הכבוד. באשר למסגרת המשפטית לכך אמר בתמצית:

ההלכה הנוהגת ביחס לנפקות חוות דעת של וועדה המוקמת על ידי דירקטוריון החברה  כדי לייעץ לו כיצד לפעול, אינה מחייבת את הדירקטוריון וממילא אינה מחייבת את בית המשפט בדונו בבקשה לאישור תביעה נגזרת, ואולם, יש בחוות הדעת כדי לסייע לבית המשפט בגיבוש מסקנתו באשר לסיכויי התביעה הנגזרת והאם תביעה נגזרת היא לטובת החברה.

ההחלטה בעניין שפיר חפה מסימוכין, אולם ההתייחסות ל"הלכה הנוהגת" ביחס לוועדות המייעצות לדירקטוריון לנוכח הליך נגזר ברורה למדי. לאחר שהשופט אלטוביה קבע בעבר כי אין לקבל דוח כזה בשל חשש להטיה בו, בית המשפט העליון הורה לו לקבל את הדוח, שכן "מדובר בתשתית המקצועית שעל סמכהּ קיבל הדירקטוריון החלטה שהיא החלטה רלבנטית לדיון, ושבית המשפט צריך ליתן דעתו עליה." (כימיקלים לישראל בע"מ נ' שיירי; ראו רשימה קודמת). בית המשפט העליון שב והביע אהדה לדוחות שכאלה מבלי לדון בפְּסוּל המובנה שבהם בעניין שקדי נ' הרודיום השקעות בע"מ (ראו כאן). בעיון בדוח ועדת זרנקין היה אפוא מן הכורח.

בראש הוועדה המייעצת בעניין דן עמד השופט (בדימ') דנציגר, שידו רב בכגון דא. את מקצת ההפרות היא דחקה לשולי הדרך, אך פעולות אחרות בניגוד עניינים ובלא גילוי מלא היו מאתגרות יותר. לגביהן הוועדה בחנה את הנזק שנגרם לחברה, שלתפיסתה נגזר מ"השכר הראוי" שהיה על החברה לשלם בכל מקרה לדירקטורים בגין עבודתם; היא קבעה כי השכר הוא סביר, כך שלא נגרם נזק לחברה (פרופוזיציה שגויה בכמה מובנים, אגב; ראו במאמר וכן כאן); ולטובת החברה המליצה שלא לתבוע. כדבר המשוררת, יד ענקים זדונה ובוטחת, יד מתבדחת שמה לאל.

המבקשים עתרו לתת להחלטת הדירקטוריון לאמץ את ההמלצה יחס של "שיקול דעת עסקי", בבחינת כזה ראה וקדש, לפני שהתקיים דיון בבית המשפט. השופטת רוזן עוזר השיבה את פניהם ריקם, ובטעם. שלא כשופט אלטוביה, היא פרשה בהחלטתה יריעה רחבה ורקומה בצפיפות, שבה שזרה את הפסיקה שהצטברה בארץ בעניין הוועדות המייעצות, חלק מהספרות המקומית בנושא וכן פסיקה אמריקאית ביחס לוועדות ההתדיינות המיוחדות דשם.

כנקודת המוצא לדיון ציינה השופטת רוזן עוזר, על פי עניין שיירי, כי "תכלית הקמת ועדת תביעות היא לרפא את ניגוד העניינים שבו נגוע הדירקטוריון באמצעות הסמכת גוף בלתי תלוי להמליץ לדירקטוריון כיצד לכלכל את צעדיו." לאחר שהבהירה, לנוכח פרשות שיירי ושקדי, כי "ההיבטים העקרוניים הנוגעים למוסד של ועדת תביעות בלתי תלויה טרם הוכרעו בפסיקת בית המשפט העליון," היא פנתה ליישם "מבחן דו-שלבי" של "מקבילית כוחות", שהציג השופט כבוב בעניין טלמור נ' טבע תעשיות פרמצבטיות בע"מ, הביעה העדפה להלכת Zapata Corp. v. Maldonado הדלוורית על פני הלכת Auerbach v. Bennett מניו יורק, וציטטה ממאמרם של אסף חמדני ורות רונן, כי "בדין הישראלי אין מקום לקבוע באופן גורף כי מינוי ועדת תביעות מיוחדת, כשלעצמו, יאפשר לחברה שמוסדותיה מצויים בניגוד עניינים להחזיר לידיה את השליטה בהליך המשפטי כך שעל החלטת הוועדה יחול כלל שיקול הדעת העסקי."

המאמץ ההרואי לתכלל את הפסיקה הישראלית בסוגיה ולשלב בינה לבין פסיקה אמריקאית מספק דיוקן נאמן של הגישה הרווחת כיום ולכן ראוי לשבח, אך למרבה הצער, הוא נידון לכישלון, ולא מחמתו של בית המשפט. הכשל מצוי כבר בפרופוזיציה הבסיסית, מעניין שיירי, וכשלים דומים פזורים בגוף הפסיקה בנושא. עם כל הכבוד, התכלית שהניח שם בית המשפט העליון לוועדה המייעצת אינה נכונה ואינה אפשרית. אם הדירקטוריון נגוע – ממונית, מבנית, רגשית או אחרת, ובכלל זה בחשש ממשי להטיה – אזי נבצר ממנו לפעול כאורגן של החברה מטוב ועד רע. שום גורם מייעץ לא יוכל למרק את נגיעותו או לאיין את נבצרותו ולבטח לא להחליט במקומו. זאת, במיוחד כשהחברה ממנה ומממנת את הגורם המייעץ, המוחזק כמוטה לפיכך. כל עוד יש חשש ממשי להטיה, אין תוחלת לכוונה "לעמעם את ניגוד העניינים שבו נגוע הדירקטוריון", כנאמר בעניין שיירי, ועל בית המשפט לבחון את ניהול ההליך בידי אורגן חלופי כשיר ולפקח עליו.

במילים אחרות, בדין הישראלי יש מקום לקבוע באופן גורף כי מינוי ועדת תביעות מיוחדת, כשלעצמו או בכלל, אינו מאפשר לחברה שמוסדותיה מצויים בניגוד עניינים להחזיר לידיה את השליטה בהליך המשפטי כך שעל החלטת החברה (ולא הוועדה) יחול כלל שיקול הדעת העסקי.

הניסיון להאחז בוועדה מייעצת כדי לקנות שליטה בהליך נגזר משול לניסיון למשות את עצמך מן הביצה בציציות ראשך, כפי שהערנו בעבר (ראו כאן). מאותה סיבה גם בית המשפט אינו יכול להאחז בתוצרי הוועדה כתחליף לבירור עובדתי ולהכרעה משפטית בעצמו אלא רק להתרשם מהם כחומרים שהוכנו לטובת צד בסכסוך, כפי שעשו השופטים אלטוביה ורוזן עוזר (ומוטב להמנע גם מזה). מנגד, כאשר הדירקטוריון אינו נגוע ופועל כדין, הריהו האורגן המוסמך של החברה לעניין ובית המשפט יעביר לידיו את השליטה בהליך בלא צורך במבחנים רב-שלביים (ראו כאן).

זאת ועוד, הגם שהפסיקה הדלוורית מציעה לא פעם תובנות מועילות, ההקשר הנוכחי אינו מתאים לכך. כידוע, התביעה הנגזרת בישראל מבוססת על דגם אנגלי, שבו ההליך נפתח ומתנהל תחת פיקוח בית המשפט. היסוד הקריטי הזה חסר במסגרת האמריקאית, והמנגנון המעוות של ועדות ההתדיינות התפתח שם בגרסאות שונות בתור מענה חלקי לחוסר. (זאת, לצד הבדלים בהליכי הבירור העובדתי, הנידונים בספרות שבית המשפט בעניין דן סוקר, ויש בהם יסודות הראויים לאימוץ). הניסיון המאולץ "להיות כמו דלוור", כלשונו של רועי שפירא במאמרו, מיותר ומזיק. הוא משית על החברה עלויות ניכרות שאינן בהכרח לטובתה, ואף עלול לסבך בהפרות נוספות את נושאי המשרה המעורבים בניסיון לחסל את ההליך הנגזר ואת עוזריהם וד"ל.

את פה פעם ראשונה? אתה בא לפה הרבה? – הרשמו לעדכונים בכפתור "הרשמה"!