רשימה קצרה זו משלימה רשימה קודמת, שבה עסקנו בהחלטות בעניין אהרוני נ' שפיר הנדסה ותעשיה בע"מ ובעניין כהן נ' דן חברה לתחבורה ציבורית בע"מ. בעניין שפיר הנדסה אישר השופט אלטוביה להגיש תביעה נגזרת נגד דירקטורים ונושאי משרה בטענות להפרת חובת אמון בקשר למהלך שנתן הטבה מופלגת לבעלי השליטה. בהערת אגב בגדר ההחלטה תיאר בית המשפט את האופן שבו תיבחן אחריות בעלי השליטה. לנוכח דלות החומר בכל הקשור לחובת ההגינות של בעלי שליטה מציעה ההערה חומר למחשבה. בכך נעסוק הפעם.
נזכיר: בעניין שפיר הנדסה שילמה החברה כ-54 מיליון ש"ח עקב חילוט ערבות שנתנה לטובת חברה פרטית, שהייתה בבעלותם של בעלי השליטה ודירקטורים בה. זאת, תוך שהללו מעורבים בהחלטה שהביאה לכך, נמנעים ממתן גילוי מלא בדבר עניינם האישי ומחשים לנוכח מסירת פרטים חלקיים לדירקטוריון. המשיבים טענו, בין היתר, כי היה בכך כדי להועיל לחברה. בהקשר זה אמר השופט אלטוביה:
לפיכך, ההסבר של מר שגב ו/או הראל שפירא, לפיו היה לחברה אינטרס להסיר את "העננה המשפטית" שבכל מקרה לא הייתה אמורה לסור עם הפקדת הערבות בידי השלטונות הרומניים או לשמר את המוניטין של החברה, לא היה בעל משקל ובוודאי לא בעל משקל המצדיק הנפקת ערבות בסך 54 מיליון ₪. למצער השיקול התדמיתי ככל שאכן הוא לטובת החברה הוא ווקטור חלש ביחס לווקטור התועלת הצומחת לאחים שפירא במתן הערבות. כאשר לבעלי החברה עניין אישי בעסקה העובדה שגם לחברה צומחת תועלת מסוימת, עובדה זו אינה ממרקת את ההחלטה. לשם הדגמה נניח כי לבעלי השליטה עניין אישי בעוד העסקה מביאה תשואה משמעותית או תועלת רבת ערך אחרת לטובת החברה, דומה שהתוצאה תהא שונה ממקרה בו הווקטור העיקרי הוא טובת בעלי השליטה ועניינם האישי.
בעוד עיקר הדיון בהחלטה נסב סביב אחריותם של הדירקטורים ונושאי המשרה להפרת חובת אמון, ההערה שלעיל מתייחסת לבחינת אחריותם של האחים שפירא כבעלי שליטה.
אילו היה מדובר באחים כנושאי משרה (והם היו גם כאלה, כזכור), לא היה מקום לניתוח המוצע. בתור אמונאים שנטענת כלפיהם נגיעות בעניין אישי, אין כל נפקות לווקטור של התועלת לחברה. השאלה היחידה היא אם וקטור העניין האישי שלהם היה מהותי. אם כך היה (וכך נפסק בטעם באותו עניין), אזי בפנינו הפרה של חובת האמון, ולו במופע של כלל איסור הרווח, שדינה שלילה של מלוא טובת ההנאה ועוד. זאת, בין אם החברה נפגעה ובין אם לאו, ואף אם צמחה לה תועלת בקשר להפרה (ראו דה לנגה נ' החברה לישראל בע"מ ומאמר). או אז הווקטורים הנזכרים אפילו אינם אורתוגונליים; הם נמצאים במישורים נפרדים.
לעומת זאת, כאשר מדובר בבעל שליטה, אחריותו נבחנת במסגרת של חובת ההגינות כפי שזו נקבעה בפסק הדין המהפכני בעניין ברדיצ'ב נ' פויכטונגר. במתכונתה החדשה דומה שאיש אינו יודע בבירור מה תוכנה זולת זאת, שהיא אינה כחובת אמון או כחובת תום לב או חובת זהירות; ובמיוחד אין בידינו ולו רמז ביחס למשטר הסעדים על הפרתה. סביר להניח שגם משטר הסעדים שונה מזה החל על הפרת החובות הנזכרות, שאחרת אין רבותא בבידולה מהן (ראו כאן וכאן).
על רקע זה מציעה ההערה בעניין שפיר הנדסה כיוון אפשרי לפענוח תוכנה של חובת ההגינות. יתכן בהחלט שבמסגרת ניתוח אחריות לפי חובה זו יש מקום לחשבון וקטורים מהסוג המתואר ולשאלה אם בסופו של חשבון החברה נפגעה או הייתה עלולה להפגע או, אם תרצו, "למי יש וקטור יותר גדול". בהתאמה, יתכן שגם את הסעד על הפרת חובת ההגינות אפשר לתאר כסעד על היזק. ניתוח כזה גם מתיישב בקירוב עם האופן שבו נידונה אחריות בעל שליטה לפי הדין הישן, לפני הלכת ברדיצ'ב, בעניין לייבוביץ נ' יורש (ראו רשימה קודמת).
לבסוף, יצוין כי בנסיבות כגון אלה של פרשת שפיר הנדסה יש מקום לבחינת אחריותם של בעלי השליטה גם כזר המעורב בהפרת חובת אמון של נושאי המשרה (שאינם האחים שפירא עצמם), וזאת הן בגין סיוע או שותפות הן בגין קבלה ביודעין (ראו בספרי ובמאמרון). משטר האחריות לפחות בחלופה הראשונה הוא זה של חשבון כשל אמונאי מפר. ככזה הוא מאפיל על האחריות בהפרת חובת ההגינות, יהא תוכנה כאשר יהא. תובע מיומן ייטיב אפוא לעשות אם יתבע גם על פיו.
נסיים בשיר.
באה לפה הרבה? אתה פה פעם ראשונה? – הרשמו לעדכונים בכפתור "הרשמה"!
נקודה בסוף משפט 