לקראת סוף השנה וסוף העשור נקודתנו הולכת אל מעבר לקצה, ובוחנת אם לאחר שיחסי אמונאות תמו – בפרט, מחמת מותו של אחד הצדדים – יש עדיין מקום לחיובי אמונאות הנובעים מהם. מענה חיובי מעניין לשאלה ניתן בפסק דין Filkow v. D’Arcy & Deacon LLP, שעסק בשותפות של עורכי דין. רשימה זו דנה בהלכה שנפסקה ובתחולתה בדין הישראלי.
בעניין ק.ד.מ. הנדסה ומנופים בע"מ נ' הכנ"ר נידונה בקשה לפסול את רו"ח עליזה שרון מלכהן כנאמנת בהקפאת הליכים, משלא גילתה זיקה לנושה מהותי של החברה. השופטת טאובר דחתה את הבקשה בנימוק כי כל הנושים "היו מודעים למלוא העובדות." מוקדם יותר, בעניין אפריקה ישראל להשקעות בע"מ נ' הכנ"ר, אישר הנשיא אורנשטיין הסדר חוב ענק, שכלל מחילה ליו"ר ובעל השליטה, לב לבייב, לנוכח תביעה נגזרת המתנהלת נגדו. האישור נומק בכך שבפני הנושים, שהסכימו להסדר פה אחד, "נפרשה מלוא היריעה וניתן מלוא המידע לגבי התביעה הנגזרת." רשימה זו בוחנת אפוא אימתי הסכמה כללית עשויה שלא להספיק למחילה על הפרת חובת אמון.
בפסק דין יהודאי נ' חלמיש קבע בית המשפט העליון כי המערערת ובעלה המנוח, דיירים בדיור הציבורי, רכשו מעמד של בני-רשות בדירה עד אריכות ימיהם, הגם שדמי השכירות החוזיים לא שולמו עוד. בין הנימוקים לכך ציינה השופטת ברק-ארז כי חלמיש הפרה כלפיהם חובת אמון. למרות שבית המשפט יוצא מגדרו כדי להבהיר שזהו מקרה חריג שאין ללמוד ממנו הלכה כללית לגבי זכויות דיירים בדיור הציבורי, יש בפסק דין כמה נקודות מעניינות מבחינת דיני האמונאות הכלליים והשאלה "חובת אמון – אימתי?".
תלאותיה של חברה קטנה לשיווק בשר מעלות על הפרק שאלה גדולה לגבי הדוקטרינה של "חובת האמון הבנקאית". בפרשת נתנאל ממן שיווק בע"מ נ' בנק מזרחי טפחות בע"מ ביקש הבנק לממש משכון על דירת מגורים משפחתית, שניתן כבטוחה לחובות החברה כלפיו, ונתקל בטענה שהוא הפר את חובת הגילוי לגבי חובות החברה לבנקים אחרים. לאחר התחבטות ניכרת דחה בית המשפט את הטענה, ובכך איפשר לבנק להותיר את המשפחה בלא קורת גג. התוצאה המכבידה לא היתה אפשרית אילו "חובת האמון הבנקאית" היתה חובת אמון, אלא שגם תוצאה הפוכה לא היתה אפשרית אז.
פרשת יעקב יעקב ובניו קבלן לעבודות כבישים ותשתיות בע"מ נ' מנהלת בר לב בע"מ דנה בחוזה לביצוע עבודות פיתוח, שהמזמינה ביטלה כאשר התברר לה שהקבלן משחד את מנהלה הראשי. בית המשפט סבר כי החוזה מניח גם חובות אמון של הצדדים זה כלפי זה בהיותו הסכם מסגרת ארוך טווח. לפיכך קבע כי באי גילוי השוחד היה חוסר תום לב, המהווה הפרה יסודית שמצדיקה ביטול בלא מתן ארכה. רשימה זו מתמקדת בהבחנה בין יחסי אמון (trust) בחוזה מסחרי, הנשענים על חובת תום לב, לבין יחסי אמונאות (fiduciary), שבמרכזם חובת אמון (loyalty), ובנפקויות הכספיות שלה, שכאן גרמו לנפגעת "להשאיר כסף על השולחן".
פרשת מגן נ' אוליצקי כריה (1990) בע"מ דנה בבקשה לסעד הערכה בעקבות הצעת רכש מלאה, אשר נועדה להפוך את חברת אוליצקי כריה לחברה פרטית. בית המשפט המחוזי, מפי השופטת אגמון-גונן, אישר את הבקשה אולם פסל את המבקש, ובמסגרת זו קבע שתי הלכות חשובות. אחת קובעת כי הצבעת משקיע מוסדי בעד הצעת רכש מהווה ראיה כמעט מכרעת להגינות המחיר כבר בשלב של בקשת האישור. השניה דנה באמות המידה לנאותוּת של המבקש כמי שאמור לייצג את הקבוצה בתום לב. רשימה זו עוסקת במעמדם המיוחד של משקיעים מוסדיים, אשר עליו נשענת ההלכה שנפסקה לגביהם, ובמהותו של תובע מייצג כשליח ציבור, אשר לאורה יש לבחון את התאמתו למשימה שהוא מבקש לעצמו.
בהתנהלותם של הצדדים בפרשת קדמת עדן בע"מ נ' שגב לא היה דבר מן המעודן או הנשגב. קבוצת יזמים נעזרה בעו"ד יוסי שגב לקידום מיזם נדל"ן באיזור חדרה, שבו היה לו חלק כשותף בנוסף לשירותו כעורך דין וכנאמן שלהם. במסגרת זו הוא נמנע מלדווח לרשויות המס במועד על נאמנויות ביניהם. לנוכח מסכת ראיות סבוכה, שהצדדים לא הקלו על בית המשפט בבירורה (בלשון המעטה), קבעה השופטת אבניאלי, בתמצית, כי עו"ד שגב פעל ביודעין, בלא גילוי מלא ותוך ניגוד ענינים. לצד הטלת אחריות על עו"ד שגב לעודף המס שגרם, נקבע כי התובעים נושאים באשם תורם. רשימה זו דנה באפשרות להקטין אחריות של אמונאי מחמת אשם תורם של הנהנה.
הקהיץ עבר החוהום הגדול, שנהה חדשהה באה לכל (הסכיתו).
ולמרות שעבר, נעסוק בעוללה מן הקיץ שחשיבותה חורגת מן ההקשר הצר שלה. בפסק דין BioPetroClean Inc נ' אמיר (BPC) נידונה לראשונה בישראל התנהלות של נושאי משרה בעסקה שבה הם רוכשים את מניות החברה מידי בעלי המניות (MBO – Management Buyout). במוקד המחלוקת ניצבו חובות גילוי החלות על נושאי המשרה והטענה כי הן הופרו בנסיבות המקרה. על סוגיה זו חולשת הלכת קוט נ' עיזבון איתן, שהיא מן ההלכות הבעייתיות ביותר בדיני האמונאות שלנו. בפרשת BPC חבר לכך טיעון חלקי, אשר יחדיו הניבו הכרעה הנראית נכונה אומנם, אולם לא-מיטבית – הן מבחינת הצדדים הן מבחינה מערכתית כללית.
שני פסקי דין שניתנו לאחרונה – האחד בפרשת מלכה נ' אפריקה ישראל להשקעות בע"מ, מפי השופט כבוב, והשני בפרשת ברנדייס נ' בבילון בע"מ, מפי השופטת רונן – מעוררים מחדש שאלה משפטית שכבר שמחנו על הסתלקותה – לאמור, כמה מובנים יש ל"מידע מהותי"? ובפרט, כלום יש הבדל בין מידע מהותי לענין חובת הגילוי לבין מידע מהותי לענין שימוש במידע פנים? למעשה, השאלה רחבה יותר מכיוון שמהותיות ומידע מהותי ממלאים תפקיד מרכזי גם בדיני תאגידים ובדיני האמונאות בכלל. על כן יש לשוב ולהזכיר כי המבחן למהותיות הוא אחד ואחיד ודווקא לא מיוחד.
למידת הראיה הנדרשת לאישור בקשה לאישור תביעה נגזרת יש חשיבות מעשית ברורה מאליה. פסק הדין בעניין אפריקה ישראל להשקעות בע"מ נ' כהן זימן לבית-המשפט העליון הזדמנות להסדיר את הסוגיה, אך למרות ניסיון לעשות כן ההזדמנות הוחמצה למעשה. רשומה זו מצביעה על סוג העילה הנטענת כגורם המכריע בקביעת מידת הראיה הנדרשת. משקבע בית-המשפט באופן כללי כי אין די ב"רסיסי מידע" על מנת לעמוד ברף של הוכחה לכאורה לקיומה של עילת תביעה נגזרת, הערפל ההלכתי בנושא אף התעבה.
נקודה בסוף משפט 