הִתחרות של נושא משרה בחברה היא אחת הצורות הבוטות של הפרת חובת האמון, לצד נטילת הזדמנות עסקית של החברה. אך מה דינו של נושא המשרה הפורש מן החברה ואז פונה להתחרות בעסקיה? החלטה יפה בהליך מקדמי לצו מניעה זמני בענין Allfiled UK Ltd. v. Eltis מבהירה את התקיפות שבה בתי המשפט מחילים את חובת האמון גם בנסיבות כאלה. אגב כך ההחלטה מדגימה התנהלות מיומנת בהתדיינות על הפרת חובת אמון, המביאה לתוצאה חזקה, צודקת, ומעשית מבחינה עסקית.
חברה A עסקה בפיתוח מערכת מקוונת לניהול מכלול המידע האישי של המשתמשים. בין הדירקטורים נמנו שלושה אנשי תוכנה בכירים וכן המשקיע העיקרי, שנעזר בכספים של אחיו, תושב קניה. לאחר כחמש שנות פיתוח התקשרה החברה עם לקוח עיקרי בהסכם להטמעה והפעלה של המערכת. בתחילת השנה פרשו השלושה מן החברה, בין היתר בנימוק שלא הוקצו להם מניות כמובטח וכי ניהולה בידי המשקיע היה קלוקל. הם הקימו את חברת PT, גייסו אליה את אנשי הפיתוח של חברה A והתקינו בה את התוכנה שפיתחו עד אז, והתקשרו עם אותו לקוח להטמעה והפעלה של המערכת לכשתושלם. חברה A עתרה לצו מניעה זמני במסגרת תביעה על הפרת חובת אמון, הפרת תנית אי-תחרות בהסכם ההעסקה, גזל סוד מסחרי ועוד.
קוראי הבלוג יזהו בסיפור המעשה קווי דימיון לפרשת כשדי נ' אונגר שבה עסקה הרשימה הקודמת [כאן]. אולם בעוד איש התוכנה הבכיר שנתבע בפרשת כשדי נותר דירקטור בחברה הראשונה, שלושת הדירקטורים בעניננו הקפידו לפרוש ממנה ולטעון כי נאלצו לעשות זאת.
בתי המשפט שנזקקו לנסיבות מעין אלה בחנו אותן לנוכח הגישה הנוקשה שחובת האמון נוקטת באיסור המוחלט של כל חשש ממשי לניגוד ענינים. תקן ההתנהגות הנדרש מן האמונאי מפליג בתובענותו: "אדם לאדם – מלאך" בדימוי הרווח אצלנו, למשל בפרשת בוכבינדר. לגישה זו יש סימוכין בהלכות קלאסיות, כגון Parker v. McKenna ו-Regal (Hastings) v. Gulliver, אשר הטעימו כי אמונאי יישא באחריות אף אם הפר את חובת האמון שלו בתום לב. על רקע זה נשמעות מעת לעת הצעות למתן מעט את חומרתה של החובה. לקריאות כאלה אין בסיס ואין הצדקה. ההלכה המנחה לגבי נושא משרה הפורש מן החברה נקבעה בפרשת Foster Bryant Surveying Ltd v. Bryant, אשר בה עמד לורד ריקס (Rix) על חיוניותה של הגישה הנוקשה ועל החלתה בשים לב לנסיבות המקרה:
Where directors are firmly in place and dealing with their company’s property, it is understandable that the courts are reluctant to enquire into questions such as whether a conflict of interest has in fact caused loss… Where, however, directors retire, the circumstances in which they do so are so various, as the cases considered above illustrate, that the courts have developed merits based solutions. At one extreme (In Plus Group v. Pyke) the defendant is director in name only. At the other extreme, the director has planned his resignation having in mind the destruction of his company or at least the exploitation of its property in the form of business opportunities in which he is currently involved (IDC, Canaero, Simonet, British Midland Tool). In the middle are more nuanced cases which go both ways: in Shepherds Investments v. Walters the combination of disloyalty, active promotion of the planned business, and exploitation of a business opportunity, all while the directors remained in office, brought liability; in Umanna, Balston, and Framlington, however, where the resignations were unaccompanied by disloyalty, there was no liability.
כך, דירקטור הממשיך לכהן פורמלית בלבד אך נדחק על כורחו אל מחוץ לחברה עשוי להיות מופטר, ואילו דירקטור שפרש עשוי לחוב, לבטח ככל שסוף מעשהו במחשבה תחילה.
בית המשפט בענין Allfiled UK הדריך את עצמו לאור הלכת Foster Bryant. במסגרת זו חזר על השיקולים שניתן להביא בחשבון כדי לראות בהתחרות-לאחר-פרישה משום הפרת חובת אמון:
In considering whether an act of a director breaches the preceding principle the factors to take into account will include the factor of position or office held, the nature of the corporate opportunity, its ripeness, its specificness and the director’s relation to it, the amount of knowledge possessed, the circumstances in which it was obtained and whether it was special or indeed even private, the factor of time in the continuation of the fiduciary duty where the alleged breach occurs after termination of the relationship with the company and the circumstances under which the breach was terminated, that is whether by retirement or resignation or discharge.
מכיוון שההחלטה דנה בבקשה לצו מניעה זמני בית המשפט נמנע מלקבוע מסמרות בשאלה אם הדירקטורים שם הפרו את חובת האמון שלהם, אולם לא הותיר מקום רב לספק לגבי התרשמותו הראשונית בענין. בית המשפט המשיך ושקל את הטעמים למתן הסעד הזמני לפי עקרונות הנוהגים גם בדין אצלנו, כגון אי-הפיכוּת ומאזן הנוחות, שאין צורך לפרטם.
צו המניעה הזמני התבסס על פסיקתות שניסחו באי-כוח הצדדים תוך שיתוף פעולה ובמענה להערות של בית המשפט. בפרט ראוי לציין את האופן שבו עוצב הסעד הזמני כשעֵינוֹ צופייה לסעד הקבוע, הלא הוא סעד החשבון. ככל שהסעד יינתן, זכאית חברה A כנהנה-הניפר להחזרה של כל מה שניטל ממנה ולשלילה של כל טובת הנאה שצמחה בקשר להפרה לאמונאי-המפר ולזר המעורב בהפרה, חברת PT. כך נדרשה חברת PT, בין היתר, לתת דוח שוטף של ההכנסות וההוצאות שלה, לשמור על קוד המקור והתיעוד של התוכנה, ולהמנע מלעסוק בעסק אחר זולת ההתקשרות עם הלקוח העיקרי. חברה A הוסיפה וביקשה להורות על הפקדת חלק מרווחיה של PT בחשבון השלשה (escrow account) כדי להבטיח את זכויותיה במסגרת נאמנות קונסטרוקטיבית או פיצויים בהליך העיקרי. השוואה לסעדים שנתבעו בפרשת כשדי מתבקשת מאליה, כמו גם הלקח העולה מכך למקרים דומים בעתיד.
מתוך "מיץ פטל" מאת חיה שנהב. איורים: תמרה ריקמן. צילום: נעמה בנזימן.
נקודה בסוף משפט 