מנה הגונה – שכר ראוי לאמונאי מפר: אמונאות, עשיית עושר, חוזים ואיסור קיפוח

בפסק דין טל נ' גיא קבע השופט שרביט, כי בעלת מניות בחברה פרטית הוכיחה קיפוח חמור, שיטתי ומתמשך בכך שעסקאות בעלי עניין שלרוב הדירקטורים היה בהן עניין אישי לא הובאו לאישור האספה הכללית והוסתרו ממנה, ובכך שהייתה חלוקה לא הוגנת של משאבי החברה, בין היתר, בתשלומים ניכרים למקורבים. משכך, נעתר לתביעה להסרת הקיפוח באמצעות צו לרכישת מניות המיעוט. נקודתנו מתמקדת בסוגיה ותיקה שנדונה בפסק הדין וממשיכה לעורר קושי ניכר: האם, מתי וכיצד ייפסק "שכר ראוי" לאמונאי שקיבל שכר או טובת הנאה בלא אישור כדין.

החברה עוסקת במסחור ובשיווק של מברשת להחלקת שיער, אשר פותחה על ידי שרון רבי ומוכרת לקוראת המקורזלת במותג Dafni. רבי והוריה החזיקו 88.5% ממניות החברה, ו-11.5% הנותרים הוקצו לתובעת, אשר כיהנה כמנכ"לית משותפת וכדירקטורית. החברה ראתה ברכה בעסקיה (לסודות ולטיפים להצלחה ראו כאן), אך בתוך פחות משנה מהתחלת הפעילות הודיעה החברה לתובעת על הפסקת העסקתה. בפסק הדין נקבע, כאמור, כי שורה של עסקאות בעלי עניין, ובכללן תשלומים לאמונאים של החברה ולקרוביהם, לא אושרו כדין. השופט שרביט קבע:

מאחר שהעסקאות בדבר העלאת השכר למר גיא, קביעת תנאי העסקתו של מר רבי והעלאת שכרו וכן ההסכמים עם חברת ניו-גיא לא אושרו כדין, הגם שהיו עסקאות בעל עניין מובהקות, אזי לפי סעיף 280 לחוק החברות אין להן תוקף. עם זאת, אין משמעות הדבר שבהכרח התמורה ששולמה על פי עסקאות אלה היתה בגדר חלוקת משאבים לא הוגנת. כך מתחייב, על דרך קל וחומר, מהפסיקה לפיה גם בהנחה שאין תוקף לעסקאות בעלי עניין של החברה, הצד השני לעסקה זכאי לשכר ראוי עבור התמורה שהוא נתן לחברה, אך הנטל עליו להוכיח מהו השכר הראוי (ר' [אפרת נ' בן שאול]; [רסולי נ' ישרס חברה להשקעות בע"מ]; לגישה שונה, לפיה אין מקום במקרה כזה לפסוק שכר ראוי – ר' עמיר ליכט "שכר על הפנים – תגמול לנושא משרה שלא אושר במנגנון הקבוע לכך" נקודה בסוף משפט). לפיכך, על הנתבעים הנטל להוכיח שהשכר ששולם להם ולבני משפחתם (מעבר לשכר שעמד בתוקף לפני העסקאות האמורות) היה השכר הראוי והסביר וכי התנאים שסוכמו עם חברת ניו-גיא היו תנאים ראויים וסבירים.

במקרה של ספק לגבי גובה השכר הראוי, הספק צריך לפעול נגד הנתבעים, ועל בית המשפט לקבוע מהו השכר הראוי שהגיע להם "על הצד הנמוך" של טווח השכר הסביר. כך מתחייב גם משיקולי מדיניות שמצדיקים הרתעה מפני התקשרויות בעסקאות בעלי עניין ללא קבלת האישורים המתחייבים על פי הדין (ר' [רסולי]; [סימון נ' ויזל]; [ויזל נ' סימון]; גושן ואקשטיין [בספרם]).

זאת ועוד, אני בדעה כי גם לעניין עסקאות בעלי העניין של העלאת שכרה של דפנה והרחבת היקף ההתקשרות עם משרד גיא-בכר, משעה שנפל פגם, גם אם פורמלי, בכך שלא אושרו כדין בדירקטוריון החברה, אזי הנטל עובר לכתפי הנתבעים כדי להוכיח את סבירותם והיותם הוגנים. לא למותר להזכיר בהקשר זה כי "במקרים בהם מדובר בעסקה עם בעל עניין, 'חשודה' העסקה מלכתחילה. על כן נקבע בחוק מנגנון לאישור עסקאות כגון דא, והנטל לסתור מוטל על החפץ באישורה" ([רשם ההקדשות נ' קרן ברל כצנלסון]).

אשר לתשלומי השכר לנתבעים ולקרובי משפחתם, אני בדעה, כעולה גם מחוות דעתו של המומחה וינר, כי אלו עלו בחלקם על השכר הראוי ולפיכך היוו חלוקה לא הוגנת של משאבי החברה, הכל כמפורט להלן: …

שאלת הגמול לאמונאי מפר שהביא תועלת לנהנה העסיקה אותנו לא אחת, והדבר משתקף גם במובאה שלעיל. זאת, לנוכח קו פסיקה שראשיתו בפרשות בן שאול ורסולי, מאת השופטת רונן, הגורס כי על בית המשפט לפסוק שכר ראוי, כביכול "בתחום הנמוך", ולנוכח עמדה שונה בתכלית שנוקטים המשפט המשווה וגם המשפט הישראלי (לריכוז רשימות קודמות והפניות ראו כאן).

פסק דין טל מוסיף ממד נוסף של מורכבות לסבך הקיים ממילא בנושא. כאן נעמוד על שני היבטים העולים מן הדברים שלעיל – ראשית, העילה המשפטית; שנית, העברת הנטל.

באשר לעילה נזכיר, כי תביעה לשכר ראוי (quantum meruit) היא תביעה בעשיית עושר ולא במשפט בידי מי שהרעיף שירות מועיל על פלוני בלא בסיס משפטי, והוא זכאי להשבת השווי של השירות לפי אמות מידה אובייקטיביות. זוהי תביעה של מה שמגיע לתובע בדין ולא רק נאה לתת לו. לעומת זאת, תביעת שלילה עומדת כלפי אמונאי שהפיק טובת הנאה בקשר לכהונה בלא אישור ובכלל זה גם שכר שמשך בלא אישור. דיני האמונאות נחרצים בעמדתם, כי דינו שלילה מלאה של כל רווח שהפיק ואף חילוט של השכר שקיבל או היה אמור לקבל בקשר להפרה.

בד בבד, אם אמונאי מפר הועיל לנהנה בכישרון ובמאמץ מיוחדים, ובלבד שפעל ביושר, הוא יוכל לעתור להפחית מהשלילה קצובה שביושר/צודקת/הוגנת (equitable/just/fair allowance) לפי שיקול דעת בית המשפט, אשר עשוי לפסוק אותה בנדיבות (ראו מאמר וכן כאן). לסברה כי עליו לפסוק גמול "בתחום הנמוך" אין יסוד בדין, עם כל הכבוד, בשונה מאמונאי שפעל כדין בלא תמורה בנסיבות המזכות בשכר (השוו סעיף 8 לחוק הנאמנות וראו בספרי).

לפיכך, "הגישה השונה" המאוזכרת לעיל אינה נוגעת לתוכן הדין אלא לעצם הדין החל – כלומר, לעילה הרלוונטית. הכשל בקו הפסיקה הנזכר נעוץ בהחלת דיני עשיית עושר בנסיבות שבהן חל דין אחר, דיני אמונאות, שהוא דין קונקרטי שיש לו עדיפות מבחינת מדיניות משפטית. אף מי שמוצא עילה בעשיית עושר ביחס להפרת חובת אמון – ובישראל הדבר אפשרי כלפי האמונאי – שומה עליו להתאים את החלת הדין להקשר המיוחד של הפרת חובת אמון לאור התכלית השונה של דיני אמונאות כדי לא לחתור תחתם.

גישה זו נקוטה במשפט האנגלו-אוסטרלי ובעיקרה אף בדין הדלוורי אשר ככלל, אינו ראוי לשמש דגם לחיקוי ביחס לסעדים על הפרת חובת אמון (בשונה מזיהוי הפרות; ראו רשימה קודמת). בעניין Espinoza v. Zuckerberg, שנדון ברשימה המאוזכרת בעניין טל, הוכרה תביעה לשלילה של כל השכר שקיבל מרק צוקרברג ולא אושר כדין. כך נפסק גם ביחס לחבילת התגמול של אילון מאסק, הן בשלב אישור העילה (Tornetta v. Musk; ראו רשימה קודמת) הן לאחרונה בפסק הדין הסופי (Tornetta v. Musk). שם העירה הצ'נסלורית מק'קורמיק, כי הייתה דנה בעתירה של מאסק להכיר בגמול בגין שירותו לחברת טסלה אך הלה (בזחיחות?) לא טען לכך.

בפסק דין טל נכרכו שתי המסגרות המשפטיות האלה, באמונאות ובעשיית עושר, בלי הבחנה ושלא לצורך, עם כל הכבוד, ולא עוד אלא שהן נכרכו עם שתיים נוספות – באיסור קיפוח ובחוזים.

התביעה בעניין טל הייתה להסרת קיפוח. אלו עילה וסעד שמקורם ביושר וכיום בהוראה חרותה באנגליה ובישראל, אך הם אינם מבוססים על דיני אמונאות (ראו רשימה קודמת) ולבטח לא על דיני עשיית עושר. רק כך יכול השופט שרביט לדון בהגינות המהותית של מסכת ההפרות של הנתבעים, כפי שנכון לעשות בדיון באיסור קיפוח. בהקשר זה עשוי השכר הראוי לשמש אמת מידה להגינות בנסיבות המקרה וכך להעדר קיפוח. זאת, בלי תלות בהפרת חובת אמון או בעשיית עושר ולא במשפט, ובשונה מהפרת חובת אמון, שהגינות מהותית אינה רלוונטית לגביה, כפי שציין השופט סוקול בעניין מירוז נ' מסיאס (ראו רשימה קודמת; כמובן, עד שדוקטרינת "ההגינות המלאה" תיפסק להלכה סוף סוף ובא לציון גואל).

אל שלוש העילות האלה מצטרפת עילה רביעית, חוזית, לנוכח האזכור של פרשת סימון בשתי הערכאות. "שכר ראוי" לא נדון שם בהקשר דנן אלא בגדר סכסוך חוזי טהור על השלמת תוכנה של ההסכמה ביחס לשכר המגיע לתובע בתור קיום בסכום ראוי לפי סעיף 46 לחוק החוזים (חלק כללי). עילה אמונאית ועילת קיפוח לא נטענו כלל, ולטענה בעשיית עושר אין מקום בקיום החוזה.

ובאשר לנטל הראייה – כשם שארבע העילות הנזכרות מעוררות דינים שונים מבחינת כללי ההתנהגות ומשטר החבות, ובמיוחד בשאלה אם הגינות מהותית רלוונטית לעניין, כך הן נבדלות בסדרי הדין וביחס להעברת נטלי ראייה.

אכן, הן בעילת קיפוח הן בעילה אמונאית מביא חשש ממשי להפרה להעברת הנטל אל הנתבע (ראו בהתאמה גליקמן בע"מ נ' א. מ. ברקאי חברה להשקעות בע"מ; קוסוי נ' בנק י.ל. פויכטונגר בע"מ). אולם הנטל העובר הוא להראות דברים שונים: בטענת קיפוח – שלא היה קיפוח מבחינה מהותית; ובעילה אמונאית – שהאמונאי לא הפר או שקיבל הסכמה מיודעת במלואה להפרה, ולא שההפרה הייתה הוגנת. עניין קרן ברל כצנלסון דן בהפרת חובת אמון "רגילה" בחברה לתועלת הציבור, כך שנדרש גם אישור בית המשפט. לעומת זאת, בתביעה בעשיית עושר ובחוזים נושא התובע בנטלי הראייה והשכנוע עד סוף המשפט, וכך אכן התנהל הדיון בפרשת סימון.

הדיבור "שכר ראוי" מנביע אפוא נפקויות שונות בארבעה דינים שונים. לנוכח הסבך שנוצר בערכאות הדיוניות יש לקוות שבית המשפט העליון ישכיל להפריד בין הדבקים.

אתה פה פעם ראשונה? את באה לפה הרבה? – הרשמו לעדכונים בכפתור "הרשמה"!