עם כל הצער שבדבר – אישום פלילי ותביעה אזרחית נגד אמונאי

אירועי הימים האחרונים מזמינים התייחסות נקודתית לאחריותו האזרחית של אמונאי שנחשד בהפרת חובת אמון, כגון עובד ציבור שהואשם בקבלת שוחד או נושא משרה שקיבל ומימש אופציות מתוארכות-לאחור, לנוכח ההליך הפלילי המתקיים לגביו. כפל אחריות מסוג זה אינו נדיר. רשימה זו מצביעה על השלכות של שימור האחריות האזרחית גם כאשר ההליך הפלילי מתעכב או נפסק.

בין אחריותו הפלילית של אמונאי לבין אחריותו האזרחית מחמת הפרת חובת האמון אין קשר. למעשה, בין שני סוגי האחריות יש פער ניכר, הנובע מתכליות שונות שלהם ומעקרונות יסוד שונים המדריכים אותם. בדין הפלילי המדינה היא הצד החזק, ועל כן הדין חרד לזכויות הנאשם ומטיל על המדינה נטלים כבדים מבחינת סדרי הדין ומידת הראיה. לעומת זאת, ביחסי אמונאות האמונאי הוא הצד החזק מחמת יתרון המידע שיש לו מול הנהנה, המקנה לו כוח כלפיו. בהתאמה, דיני האמונאות מסתפקים בחשש ממשי להפרה כדי להעביר לאמונאי את הנטל להראות שקיים את חובת האמון שלו במלואה (ראו רשימות קודמות כאן וכאן), במסגרת זו הם מטילים עליו חובת גילוי מפליגה (ראו רשימה קודמת), ועוד.

ההבדל העיקרי בין ההיבט הפלילי והאזרחי נוגע לאחריות עצמה. בעוד סעיף 236 לחוק סדר הדין הפלילי קובע כי משנפטר אדם ייפסק כל הליך פלילי נגדו, האחריות האזרחית אינה מושפעת מכך. אין מניעה אפוא להמשיך ואף להגיש תביעה נגד עזבונו של אמונאי שנקרא לישיבה של מעלה. יתר על כן, תביעה כזאת ניתן בעת הצורך להגיש גם נגד יורשיו.

אחריותו של אמונאי שנחשד בהפרת חובת אמון מתבררת במסגרת תביעת חשבון (מתן חשבונות). כאשר צמחה לאמונאי טובת הנאה אסורה בקשר לכהונתו – למשל, תשלומים הנחזים כשוחד שקיבלו שר או ראש עיריה – הסעד המרכזי בגדר תביעת החשבון יהיה שלילה (disgorgement). לנהנה – דהיינו, למדינה או לעיריה – יש זכות לקבל אותם וכן את פירותיהם ואת תמוריהם. בהקשר זה חלה לאחרונה התפתחות חשובה, אשר ראוי לעמוד עליה כאן.

כאשר האמונאי הוא נאמן (trustee), קובע חוק הנאמנות כי דין רווח אסור כדין נכסי הנאמנות, וכי פירותיהם ותמוריהם של נכסי הנאמנות יהיו אף הם לנכסי הנאמנות (סעיף 15 וסעיף 3 לחוק). זכותו של הנהנה במסגרת סעד השלילה היא קניינית-שביושר, כך שהרווח האסור, פירותיו ותמוריו מוחזקים בנאמנות קונסטרוקטיבית לטובתו. לעומת זאת, בהעדר הוראה חרותה לגבי אמונאים אחרים, עשויה להטען טענה כי זכותו של הנהנה לשלילה היא אובליגטורית בלבד. לכך עשויה להיות השלכה מרחיקת לכת אם האמונאי נקלע לחדלות פרעון או נפטר, ולנכסים שנותרו יש טוענים נוספים. זכות לשלילה בעלת אופי קנייני נותנת לנהנה עדיפות כלפי יתר הנושים, במיוחד אם ניתן לבצע עקיבה (tracing) אחרי טובת ההנאה.

נדמה בנפשנו עובד ציבור בכיר שקיבל תשלום אסור ובכסף רכש נכס מקרקעין. בפרשת A-G for Hong Kong v. Reid קיבל כך ראש התביעה הכללית בהונג קונג כספים מאנשי העולם התחתון ורכש בהם מקרקעין בניו זילנד, שאותם רשם על שמו ועל שם רעייתו. הוא הועמד לדין בעבירת שוחד. במקביל דרשה המדינה את המקרקעין וביקשה לרשום עליהם שיעבוד לטובתה. מועצת המלכה אישרה את התביעה פה אחד, וקבעה כי במסגרת חובת האמונאי לתת חשבון מוחזקים הנכסים ופירותיהם בנאמנות קונסטרוקטיבית, והמדינה זכאית גם לעליית ערכם.

הלכת Reid נפסקה לגבי הדין בניו זילנד, והיא אומצה מאז במדינות נוספות. לעומתם נהגה במשפט האנגלי הלכה ישנה, שלפיה נתפסה הזכות לשלילה רק כזכות אובליגטורית. הסוגיה שימשה נושא למחלוקת ממושכת, עד שהגיעה לאחרונה להכרעתו של בית המשפט העליון באנגליה בענין FHR European Ventures LLP v. Cedar Capital Partners LLC. הנשיא, לורד נויברגר (שטרם מינויו לנשיא פסק בבית המשפט לערעורים לפי ההלכה הנוהגת), קבע על דעת כל המותב כי ההלכה ההיא בטעות יסודה, ואימץ את הלכת Reid.

לדעתי, הן לפני פסק-דין FHR ולבטח אחריו, זהו הדין הנכון והרצוי גם בישראל (לפירוט ראו נא בספרי). כפועל יוצא מכך, נכס המקרקעין בדוגמה שלעיל הוא קניין-שביושר של המדינה. המדינה זכאית לתבוע אותו במסגרת תביעת חשבון, ועד לבירור התביעה היא זכאית לרשום עליו הערת אזהרה (ראו גם Arthur v. A-G of the Turks & Caicos Islands וכן רשימה קודמת).

נסיים בשיר.

אתה פה פעם ראשונה? את באה לפה הרבה? – הרשמו לעידכונים בכפתור "הרשמה"!