בפרשת ר-צ פלסטק בע"מ נ' איפראימוב פיטרה החברה ארבע עובדות בתואנת שווא, ולפני שאלה הספיקו לקבל ממנה את המגיע להן העבירה את כל נכסיה ועסקיה לחברה שפעלה באותו אתר ותחת אותו בעל שליטה. בית המשפט העליון אישר את פסק דינו של בית הדין הארצי לעבודה, כי יש להרים מסך כלפי בעל השליטה וכלפי החברה האחות. רשימה זו עומדת על שתי נקודות מעניינות בפסק הדין, הנוגעות להיקף הסמכות להרים מסך וליסוד הנפשי המצדיק זאת.
חברת ר-צ פלסט בע"מ ייצרה מוצרי פלסטיק במפעל בשדרות. באותו חודש שבו הודיעה לארבע העובדות על פיטוריהן בלא פיצויים בתואנת שווא בדבר גניבה-כביכול, הקים בעל המניות היחיד שלה חברה חדשה בשם נובה, אשר אליה הועברו כל עסקי החברה הוותיקה. החברה החדשה פעלה באותו מפעל, עם אותם לקוחות ועם אותו מספר טלפון של החברה הקודמת. זאת, בשעה שכנגד החברה הקודמת עמדו כמה פסקי דין ולא נותרו בה נכסים.
בית הדין הארצי אישר הרמת מסך כלפי בעל השליטה וכלפי החברה החדשה, לאחר שייחס לראשון "תכנית התחמקות" וקבע כי טענת החברה החדשה להיעדר יריבות היא "בלתי צודק[ת] בעליל" וכי "המסך במקרה זה הוא כה שקוף שלא צריך להרימו. נובה והמשיבה חד הן." בית המשפט העליון, מפי השופטת חיות, אישר כאמור את הרמת המסך כלפי בעל השליטה וכלפי החברה החדשה, שאותה כינה "קליפה ריקה". בעקבות מאמר מקיף של הדרה בר-מור עמד בית המשפט על נכונותם של בתי הדין לעבודה להרים מסך כלפי חברות שמחליפות את החברה הנידונה או כלפי חברות נפרדות, המהוות למעשה חלק מישות כלכלית אחת. זאת, בדומה לענין Walkovsky v. Carlton, שבו הביע בית המשפט בניו יורק נכונות להרים מסך בין חברות אחיות אשר תיפקדו יחדיו כתחנת מוניות.
הרמת המסך כלפי בעל מניות, כמי שעשה שימוש לרעה באישיות המשפטית הנפרדת של החברות, תואמת את סעיף 6 לחוק החברות ואת ההלכה הנוהגת (ראו נשאשיבי נ' רינראוי, מוברמן נ' תל-מר בע"מ). לעומת זאת, בהרמת המסך כלפי החברה החדשה יש ענין מיוחד. בנסיבות דומות במקצת נפסק בענין ח. רשף קבלנים בע"מ נ' ענבר, לפי הדין שקדם לחוק החברות, כי ניתן להרים מסך בין חברות קשורות שהן ישות כלכלית אחת וההפרדה ביניהן נועדה רק לשם התנהלות מול נושים. גישה זו אינה ייחודית אפוא לבתי הדין לעבודה. ואולם, לפי לשונו סעיף 6 אינו מתייחס להרמת מסך "אופקית" שכזאת. בעבר נטען אף כי נוסחו לאחר תיקון מס' 3 לחוק אמור לצמצם את המקרים שבהם יורם מסך לרשימה סגורה (לסקירה ראו לויט נ' וקסמן ואת מאמרי). הלכת איפראימוב מאששת לפיכך את הסמכות שביושר של בית המשפט להתייחס לפירמה העיסקית המתוכללת כפי שהיא אל נכון, אם הנסיבות מלמדות על כוונה פסולה. זאת, אף מחוץ לגדריו של סעיף 6 לחוק, ומבלי שהחיקוק יתפרש כהסדר שלילי.
נקודה חשובה נוספת בהלכת איפראימוב נוגעת ליסוד הנפשי הנחוץ לביצוע הרמת מסך. במסגרת תיקון מס' 3 הוכנסה לסעיף 6 גם דרישה כי "בעל המניה היה מודע לשימוש כאמור", אף זאת כדי לצמצם את הנסיבות המזכות בסעד-עזר זה (הרמת מסך אינה סעד עצמאי אלא רק כלי ליצירת יריבויות חדשות – ראו רום נ' זאבי). בעל השליטה ניסה להיתלות בכך שבית הדין הארצי לא קבע מימצא בדבר מודעותו, אך בית המשפט העליון לא מצא בכך ממש לנוכח הנסיבות העובדתיות ומבלי להסיק מהן במפורש מימצא כזה. מהלך זה מרוקן מתוכֶן כמעט לגמרי את דרישת המודעות, והוא צעד נכון ורצוי. קשה להלום שהדברים אירעו מבלי משים כאשר מתקיימות הנסיבות המיוחדות המצדיקות הרמת מסך, כגון אלה שנידונו כאן, וממילא בית המשפט יסיק את המודעוּת מתוכָן.
נסיים בהמלצת קריאה:
את באה לפה הרבה? אתה פה פעם ראשונה? – הרשמו לעידכונים בכפתור "הרשמה"!
נקודה בסוף משפט 
היי אמיר, ככל הידוע לי – בוולקובסקי בית המשפט הכיר באישיות הנפרדת של 12 חברות המוניות, ואולם הייתה על כך בקורת חריפה של מלומדי משפט (מאמרם של הלפרן ואח' – An ecconomic analysis of limited liability rule).
יהודית קורן
אהבתיאהבתי
יהודית,
וולקובסקי הוא פסק דין מופלא גם אחרי עשרות שנים. למען הדיוק, בית המשפט שם לא הרים מסך, אלא קבע שהמקרה עשוי להיות מתאים להרמת מסך אילו צוין הדבר בכתב התביעה, ובכלל זה הטענה למרמה (fraud).
בעיני, וולקובסקי הוא "מקרה קשה" רק לכאורה. אכן, לא רק בספרות יש ביקורת עליו אלא גם בחוות דעת המיעוט, שטוען שקרלטון, בעל השליטה, עשה הכל כחוק. מה שמצדיק את התוצאה הוא העובדה שלא היה שום קיום עצמאי ל-12 החברות הנפרדות אלא כולן תיפקדו כפירמה אחת.
בהקשר זה וולקובסקי מעניין במיוחד, כי בית המשפט מוכן לבצע הרמת מסך אופקית אך לאו דווקא אנכית – כלפי בעל המניות. זה מהלך אקוויטבילי יפהפה, כי האחריות המוגבלת של קרלטון היתה נשמרת.
חג שמח,
עמיר
אהבתיאהבתי
תודה על הרשימה. תמיד יש משהו מנחם ומעורר תקווה בהחלטות שיפוטיות יצירתיות שמצליחות לעצור את ההליכה במסדרון אינסופי בו צדדים מתנהגים כאילו ישנו עולם משפטי מקביל. אגב ניצול נפרצות משפטיות (כדוגמת תכולת עילות סעיף 6 לחוק החברות , שחוקק מלכתחילה על בסיס רציונאלים של יעילות מצרפית חברתית – מסחרית ), שתוצאותיה ניתוק הקשר שבין היסוד הנפשי לבין פעולות טכניות – חוקיות למראית עין, ויש בהם כדי לערער את בסיסי אותם הרציונאליים בדיוק. חג שמח !
אהבתיאהבתי
פרופ' ליכט תודה על הרשימה.
ברצוני להתייחס לסוגיה שהעלית בדבר הרמת המסך "האופקית" כפי שתוארה באופן ייחודי בפסק דין זה. אציין כי אני מבין ומסכים עם הניתוח לגבי ההצדקה להרמת מסך בין שתי חברות שהמסך ביניהן "שקוף כך שלא צריך להרימו".
לאחר קריאה של סעיף 6 (ב), שדן בהרמת מסך הפוכה, כלומר ייחוס חוב/זכות של בעל השליטה לחברה שבשליטתו, רציתי לשאול האם יכול היה בית המשפט לייחס את החוב של בעל השליטה פיטשון לחברה החדשה נובה על ידי שימוש בסעיף זה? וכפועל יוצא מכך, גם באופן בלתי תלוי בדימיון של שתי החברות?
האם הדבר אפשרי?
אשמח להתייחסותך,
חג שמח!
שחר
אהבתיאהבתי