גילוי ושוב גילוי ועוד גילוי – חובות גילוי של נושא משרה כלפי בעלי מניות

הקהיץ עבר החוהום הגדול, שנהה חדשהה באה לכל (הסכיתו).

ולמרות שעבר, נעסוק בעוללה מן הקיץ שחשיבותה חורגת מן ההקשר הצר שלה. בפסק דין BioPetroClean Inc נ' אמיר (BPC) נידונה לראשונה בישראל התנהלות של נושאי משרה בעסקה שבה הם רוכשים את מניות החברה מידי בעלי המניות (MBO – Management Buyout). במוקד המחלוקת ניצבו חובות גילוי החלות על נושאי המשרה והטענה כי הן הופרו בנסיבות המקרה. על סוגיה זו חולשת הלכת קוט נ' עיזבון איתן, שהיא מן ההלכות הבעייתיות ביותר בדיני האמונאות שלנו. בפרשת BPC חבר לכך טיעון חלקי, אשר יחדיו הניבו הכרעה הנראית נכונה אומנם, אולם לא-מיטבית – הן מבחינת הצדדים הן מבחינה מערכתית כללית.

חברת ניקוי נפט ביולוגי בע"מ עוסקת בניקוי מים, אדמה וחומרים אחרים ממזהמים פחמימניים כגון נפט באמצעות חיידקים תוך שימוש בקנין רוחני שפותח בחלקו באוניברסיטת תל-אביב. כל המניות בחברה הוחזקו בידי התובעת, BioPetroClean Inc – חברה פרטית שאוגדה בדלאוור. תלאות שפקדו את החברה יצרו מצוקת מימון. מנהלי החברה הציגו לבעלת המניות מצגים שונים לגבי היבטי מימון ולגבי מצב הקנין הרוחני והידע שלה. בעלת המניות הסכימה למכור למנהלים 70% ממניות החברה בתמורה ל-100 דולר בלבד ולהלוואה של כ-100,000 דולר – MBO כחול-לבן. כשנה לאחר מכן באה בעלת המניות בטרוניה כי הוצגו לה מצגי שווא ועתרה לביטול המכירה מחמת הטעיה.

אותה טרוניה על מצגי שווא כללה למעשה שורה ארוכה-ארוכה של טענות על גילוי חלקי או אי-גילוי לגבי אינספור פרטים כספיים ופרטים טכניים-מדעיים. בית המשפט, מפי השופטת רונן, דן בכולן בפירוט וביסודיות ולא מצא אף באחת ממש שיש בו כדי לבסס את התביעה. כאן אתמקד רק בדיון המשפטי, הגם שבפסק הדין הוא משורג בניתוח העובדתי.

את נקודת המוצא לניתוח המשפטי קבע בית המשפט בדברים שאמרה השופטת פרוקצ'יה בפרשת קוט:

חובת הגילוי מוכרת כחלק מחובת תום-הלב במשפט. היא חלה כנורמה בסיסית בדיני החוזים במסגרת חובות הצדדים במשא-ומתן לקראת ההתקשרות החוזית, בביצוע החוזה ואף בהליך ביטולו. היא מוכרת כחלק מחובת הזהירות בהקשרים שונים בדיני הנזיקין. היא מוכרת בדיני החברות כחלק מחובות אמון שחבים הדירקטורים כלפי החברה.

דברים אלה הביאו את בית המשפט המחוזי לקבוע כי "לחובת הגילוי מקורות נורמטיביים שונים". בפרט, לצד חובת האמון של נושאי המשרה, הכוללת חובת גילוי מלא אשר מנביעה גם חובת גילוי מלא כלפי בעלי המניות בחילופי דברים עמם, "מקור נורמטיבי נוסף לחובת הגילוי מצוי בדיני החוזים. עיקרון תום הלב במו"מ כמו גם הוראות חוק החוזים בנוגע לטעות והטעיה, מטילים על מנהלים שהם צד להסכם ה-MBO ולמשא ומתן לקראת הסכם זה חובת גילוי".

על פניהם, הדברים בענין BPC נובעים מיידית מהדברים בפרשת קוט, וכערכאה דיונית בית המשפט המחוזי כבול אליהם (ולא לראשונה – ראו ירדן נ' ליפשיץ). אלא שכאמור, פסק דין קוט בעייתי באופן חריג, ומן הראוי לעשות אתנחתא ולהסביר בקצרה מדוע.

בפרשת קוט פנו מנהליה של חברה פרטית, שהיו גם בעלי השליטה בה, אל כלל בעלי המניות בהצעה להנפקת זכויות, אולם הם לא גילו לבעל מניות המיעוט, קוט, פרטים על עסקות פרטיות שלהם אשר השליכו על הערכת שווי המניות. בדרכו לתת סעד לקוט קבע בית המשפט העליון שלוש הלכות חשובות בדיני האמונאות והתאגידים שלנו: (1) על חובת אמון לבעל מניות מסוים, (2) על חובת הגילוי בגדר חובת האמון, (3) על הסעד בעת הפרתה. דא עקא, מבין שלוש ההלכות האלה, הראשונה שגויה ורק השתיים האחרונות נכונות, וההנמקות המשפטיות של כל השלוש רעועות למדי (לניתוח מלא ראו נא בספרי).

שורש הקושי בעמדתו של בית המשפט העליון לגבי חובת הגילוי נעוץ בכך שאין הוא מבחין כלל בין מקורותיה השונים. בית המשפט מונה לפחות שלושה מקורות לחובת גילוי: חובת תום הלב במשא ומתן, איסור הטעיה בדיני חוזים וחובת האמון של נושא משרה (ובהמשך פסק הדין מנויים מקורות נוספים שמעמדם אינו ברור). אלא שעוצמת הגילוי שדורשת כל חובה – מבחינת היקף המידע הטעון גילוי – והסעדים הניתנים על הפרת החובה שונים זה מזה. בפרט, חובת האמון חלה רק ביחסי אמונאות, היא מחייבת גילוי מלא ומוחלט והפרתה מעוררת מערך סעדים אימתני. הדברים אינם כך באשר לחובת תום הלב ולאיסור ההטעיה. אלה חובות חלשות יותר (ולאו דווקא זהות) המעוררות סעדים מתונים יותר, בהתאם לתפקידן השונה במשפט הפרטי (ראו גם פרק בספרם של פרידמן וכהן). בפרשת קוט רק חובת גילוי מלא שבגדר חובת האמון יכולה להסביר את ההכרעה ואת הסעד שניתן שם, ומכאן חשיבות ההלכה.

נחזור לפרשת BPC. מכיוון שכאן היתה רק בעלת מניות אחת לא עמדה ההלכה הראשונה של קוט לרועץ ולכן לא נידרש לה. לעומת זאת, ההלכה השניה משליכה על פסק הדין לכל אורכו, ובה נתמקד, וגם להלכה השלישית היתה נגיעה מסוימת.

לפי האמור בפסק הדין, "התובעת ביססה את תביעתה הן על עילות מכוח דיני החוזים – הטעיה (לפי סעיף 15 לחוק החוזים) וחוסר תום לב במו"מ, הן על עילות נזיקיות של תרמית ומצג-שווא רשלני, והן על עילות מתחום דיני התאגידים – הפרת חובות האמון והזהירות של הנתבעים כנושאי משרה בחברה." הדבר אכן התבקש לנוכח הלכת קוט. (יש להתפלא שלא נכללה ברשימה גם עילה חוקתית; ענין של זמן.) עם זאת, את עתירתה לסעד השתיתה התובעת על סעיף 21 לחוק החוזים. לפיכך ראה בית המשפט להתמקד בעילת ההטעיה החוזית ואת שורת המחלוקות העובדתיות הוא ניתח במסגרת זו. להלן נעמוד על מקצת ההשלכות שצמחו מכך.

היקף הגילוי – בבואו לבחון אם המנהלים עמדו בחובת הגילוי נקט בית המשפט את אמות-המידה המוכרות לקביעת מצג שווא לענין הטעיה חוזית, וביניהן השאלה אם "מדובר בהערכה שניתנת על-ידי מי שהינו בר-סמכא או על-ידי מי שהנתונים מצויים בידיעתו המיוחדת" והשאלה אם "ההערכה ניתנה על סמך הנחות יסוד גלויות, שהצד השני למשא-ומתן יכול היה לבחון אותן בעצמו." לגבי כמה מן המצגים הנטענים נמצא לפיכך כי אין הם בגדר מצג שווא מטעה. אמות-מידה אלה אינן רלוונטיות כאשר חלה חובת גילוי מלא בגדר חובת האמון. כפועל יוצא מכך, מצבה של התובעת נחלש במידה ניכרת מבחינת יכולתה להראות הפרה כלפיה.

סיבתיות – "לצורך עילת ההטעיה," הסביר בית המשפט, "יש להוכיח קשר סיבתי כפול – בין מצג השווא הנטען לטעות, ובין הטעות להתקשרות בהסכם ה-MBO." בהקשר זה בית המשפט קבע בין היתר כי "לתובעת לא היתה כל אפשרות לביצוע עסקה חלופית, או לפחות לא נטען לקיומה", וכך נפלה הטענה להטעיה באותו נושא. במקום אחר קבע כי "לא עומדת לתובעת עילת ההטעיה, שכן היא לא הוכיחה קשר סיבתי בין מצג השווא הנטען לבין החלטתה להתקשר בהסכם ה-MBO." בדומה לכך, בית המשפט קבע בנושא נוסף כי "מכל מקום נראה שגם לתובעת היה 'אשם תורם' בכך שלא בררה אודות זכותו של אמיר לתמורת הודעה מוקדמת."

דיני האמונאות נוקטים גישה שונה בנושא הסיבתיות. ככלל, הפרה של חובת האמון אינה תלויה בסיבתיות, זולת זיקה בסיסית ביותר, ואינה מושפעת מאשם תורם (וכך גם הסעד). כדי לחדד את הנקודה: גם אם האמונאי-המפר מוכיח שלא מתקיים "מבחן אלמלא" – למשל, כאשר נבצר מן החברה לנצל הזדמנות עסקית – אין בכך כדי לחלצו מאחריות להפרה.

נטל ההוכחה – בכמה מחלוקות עובדתיות הכריע בית המשפט נגד התובעת מטעמים של נטל הראיה. כך, למשל, קבע כי "הנטל להוכיח כי המצג בנוגע להשקעה הנדרשת בפרויקט עם SAPREF בדרום-אפריקה היה מצג שווא מוטל על התובעת," ובהמשך – כי "לאור העובדה שהנטל להוכיח טענה זו מוטל על התובעת – הרי שהיא לא עמדה בנטל זה." המצב בדיני האמונאות שונה בתכלית גם בהקשר זה. די בחשש בלבד להפרה של חובת האמון כדי שהנטל יעבור אל האמונאי להוכיח כי עמד באופן מלא בחובתו, וכדי להראות חשש כזה ניתן להסתפק בראיות חלקיות ביותר (ראו רשימה קודמת).

הסעד – כאילו לא די בכל אלה, פרשת BPC מספקת גם הדגמה (מרהיבה, לחובבי הז'אנר) של השלכות העילה החוזית או האמונאית על הסעד. בית המשפט קבע כך כי "בנסיבות המקרה דנן השבה בעין אכן איננה סבירה, כך שלכל היותר היתה התובעת יכולה להיות זכאית ל'השבה בשווי'. אך התובעת לא עתרה לקבלת סעד זה, וממילא לא הובאו ראיות כלשהן ביחס לכך."

קושי זהה כמעט ניצב בפני התובע בפרשת קוט – השבה לא היתה סבירה והשבת שווי לא נתבעה ולא הוכחה. אלא ששם העילה היתה אמונאית, ובית המשפט נאות לתת לתת סעד מרחיק לכת. אין לכחד כי הסעד בענין קוט הוא מוקשה והשופטת פרוקצ'יה לא היטיבה לנמקו (והשופט ש' לוין היה ער לכך). אולם לדעתי הוא נכון וצודק. נקודת המפתח היא שאין זה סעד מן הדין אלא כזה שניתן לתיתו רק כסעד מן היושר, כביטוי למדיניות כללית של דיני האמונאות לשלול מאמונאי-מפר כל דרך להנות מן ההפרה.

אין זו הפעם הראשונה, וכנראה גם לא האחרונה, שנראה כי התובעים שומטים במו ידיהם יתרונות מהותיים ודיוניים שדיני האמונאות מקנים להם. עמדנו על כך לא מזמן בקשר לפרשה קיצית אחרת בענין הובלות חץ ההר בע"מ נ' עגיל (ראו רשימה קודמת). נחכה לבשורות טובות.

תודה לקורא-עמית שהסב את תשומת לבי לפסק הדין.