אמון ללא אמונאות – תשלום שוחד למנהל של הצד השני בחוזה מסחרי

פרשת יעקב יעקב ובניו קבלן לעבודות כבישים ותשתיות בע"מ נ' מנהלת בר לב בע"מ דנה בחוזה לביצוע עבודות פיתוח, שהמזמינה ביטלה כאשר התברר לה שהקבלן משחד את מנהלה הראשי. בית המשפט סבר כי החוזה מניח גם חובות אמון של הצדדים זה כלפי זה בהיותו הסכם מסגרת ארוך טווח. לפיכך קבע כי באי גילוי השוחד היה חוסר תום לב, המהווה הפרה יסודית שמצדיקה ביטול בלא מתן ארכה. רשימה זו מתמקדת בהבחנה בין יחסי אמון (trust) בחוזה מסחרי, הנשענים על חובת תום לב, לבין יחסי אמונאות (fiduciary), שבמרכזם חובת אמון (loyalty), ובנפקויות הכספיות שלה, שכאן גרמו לנפגעת "להשאיר כסף על השולחן".

המינהלת, שהיא זרוע ביצועית של משרד התמ"ת להקמת אזור התעשיה בר לב, החליטה להעביר ליזם פרטי את האחריות לפיתוח המגרשים ולשיווקם וכן למימון הפרויקט. דגם זה קיבל את הכינוי "קבלן הבית". בין יעקב יעקב, שזכתה במכרז, לבין משה יונס, מנהל המינהלת שפיקח עליה, נקשר "הסכם שיווק" לתשלום שוחד ליונס. כאשר נודע הדבר, ביטלה המינהלת את החוזה והביעה נכונות לשלם את שווי העבודות שבוצעו.

טיבו של הקשר בין המינהלת לבין הקבלן אינו מחוור בפסק דינה של השופטת שטמר. בית המשפט עומד בלא קושי על חובת האמון של יונס כמנהל, אולם יעקב יעקב מתוארת "כמי שהיתה בקשר חוזי עם המינהלת, ומחויבת לנהוג בתום לב." בניגוד לנושאי משרה כיונס ולאמונאים מוכרים אחרים, "קבלן בית" הוא דגם שהצדדים יצרו (השוו כאן). מעמדו וחובותיו תלויים אפוא בחוזה. בהקשר זה פסק הדין מציין התחייבות של הקבלן לגלות כל נגיעה אישית בענין הקשור למינהלת, שמזכירה יחסי אמונאות, ובהמשך נאמר:

הסכם המסגרת היה הסכם ארוך טווח, לעשר שנים, שחייב יחסי אמון בין התובעת לבין המינהלת. המינהלת הפקידה בידי התובעת את פיתוח הפארק, באופן מוחלט, הן מבחינת המימון של הפיתוח, והן מבחינת העבודות עצמן. סוג זה של מערכת יחסים בין צדדים לחוזה, מניח קיומן של חובות מוסריות ואתיות, כמו גם חובות אמון זה כלפי זה, אף אם אלה לא כתובות במפורש בחוזה. חובת הגילוי של עובדות מהותיות וחשובות במהלך הקיום החוזי, היא חלק מהחובות החלות על הצדדים במקרה זה.

בכל הכבוד, נדמה שהיוצרות התבלבלו כאן מעט. החוזה במהותו הוא חוזה מסחרי, לנוכח הסיכונים הכרוכים בו לקבלן. בהתקשרות לעשר שנים יש ציפיה סבירה להתפתחות יחסי אמון (trust), אולם יחסי אמון אינם מצמיחים חובת אמון (loyalty). חובת אמון חלה רק ביחסי אמונאות, והיא כוללת איסור מוחלט לפעול לנוכח ענין אישי או אחר. לחוזה מסחרי יש תכלית הפוכה: לאפשר לכל צד לפעול לטובת ענינו האישי במגבלות המותרות בחוזה ובמסגרת עקרון תום הלב. כדי שיעקב יעקב תחשב לאמונאית של המינהלת על החוזה ביניהם לבטא זאת, והדבר מעורפל, כאמור.

מושכלות-יסוד אלה מוכרות לכל. הן תוארו בין היתר בפרשת רוקר נ' סלומון:

תום-הלב אינו דורש כי האחד לא יתחשב באינטרס העצמי שלו. בכך שונה עקרון תום-הלב מעקרון הנאמנות (החל על דירקטור, שלוח, אפוטרופוס או עובד ציבור)… עקרון תום-הלב קובע רמת התנהגות של אנשים הדואגים כל אחד לאינטרס שלו עצמו.

כך גם בדין הקנדי, המכיר אף הוא בעקרון כללי של תום לב. בהלכה המנחה בענין Bhasin v. Hrynew חידד בית המשפט העליון שם את ההבדל בין יחסים חוזיים, לרבות חוזי יחס מתמשכים המבוססים על אמון, לבין יחסי אמונאות וחובת אמון:

Commercial parties reasonably expect a basic level of honesty and good faith in contractual dealings. While they remain at arm’s length and are not subject to the duties of a fiduciary, a basic level of honest conduct is necessary to the proper functioning of commerce. The growth of longer term, relational contracts that depend on an element of trust and cooperation clearly call for a basic element of honesty in performance, but, even in transactional exchanges, misleading or deceitful conduct will fly in the face of the expectations of the parties. … Unlike fiduciary duties, good faith performance does not engage the duties of loyalty to the other contracting party or a duty to put the interests of the other contracting party first.

אחת הנפקויות של ההבחנה בין החובות נוגעת להיקף הגילוי הנדרש מכוחן. חובת האמון דורשת גילוי מלא של כל מידע מהותי; חובת תום הלב מנביעה חובת גילוי מצומצמת יותר, בהתאם לנסיבות, שלא כאמור בפסק דין יעקב יעקב (ראו רשימה קודמת).

עם זאת, להיבטים אלה לא היתה נפקות כספית בתיק זה. בית המשפט ראה בהתנהגות הקבלן משום קיום חוזה בחוסר תום לב חמור המצדיק ביטול, ובכך צדק ללא ספק. דא עקא, הצדדים הסכימו כבר בתחילת ההתדיינות על מסגרת חוזית לקביעת הסעד לפי שווי העבודות שבוצעו. בכך נחסמו טענות לסעדים טובים יותר שהיו עומדים למינהלת לפי דיני האמונאות.

הסכמה זו עשויה להתמיה. ניתן אולי להבינה בעת גיבושה לפני כעשר שנים, אך כיום ייקשה להצדיק אותה. כאן אציין שני סעדים שבולטים בהעדרם והיה ראוי לתובעם. ראשית, למרות שבתיק נשלחו הודעות צד ג', לא מצאתי בפסק הדין תביעה נגד יונס לשלילת כספי השוחד. יש אף יסוד לעמדה כי יעקב יעקב חבה עמו ביחד ולחוד כלפי המינהלת בענין סכומים אלה.

שנית, כמי ששילמה שוחד לנושא משרה, יעקב יעקב אחראית כזר מעורב המסייע להפרת חובת אמון. חבותה היא כשל אמונאי-מפר. המינהלת זכאית אפוא לשלילת הרווח שהפיקה ונכלל בשווי העבודות שנפסק לה. אחריות זו זוכה לאחרונה להכרה גוברת – בפרשת הבי נ' מדינת ישראל בבית המשפט העליון (ראו כאן), ולפני זמן-מה בענין הצלחה התנועה הצרכנית לקידום חברה כלכלית הוגנת (ע"ר) נ' אל-על נתיבי אויר לישראל בע"מ, מאת השופט גרוסקופף.

נאלץ להמתין לפרשת השוחד הבאה.