הטנדר נוסע – חובת אמון(?) של עובד לעומת חובת נושא משרה

פרשת שלמה אדרי שירותי חשמל בע"מ נ' אדרי נדרשה לתרחיש פשוט לכאורה: חברה קטנה הגיעה לקץ דרכה כאשר בעל המניות המייסד נפטר, ובעל המניות השני, שהיה העובד העיקרי, העדיף לפעול באמצעות חברה בבעלותו. תביעת היורשות נגדו ונגד הלקוח העיקרי של החברה עוררה דיון בהבדל בין חובות עובד לבין חובות נושא משרה – ובה נתמקד הפעם – לצד ניצול הזדמנות עסקית ואחריות צד זר המעורב בהפרת חובת אמון.

חברת שלמה אדרי תוארה כ"חברת טנדר (כל המשרד, הציוד והעובדים בחברה יכולים ביחד להיכנס לטנדר) של בעלי מקצוע, המבצעת עבודות חשמל 'שחורות' כקבלן משנה." מייסד החברה צירף את אחיינו, והלה החזיק ב-30% מהמניות, פעל כנושא משרה והיה העובד העיקרי, מכיוון שרק הוא הוסמך כחשמלאי ראשי. לחברה היה לקוח עיקרי אחד, שמסר לה עבודות מעת לעת הודות להיכרות ואמון אישי באחיין. לאחר שהאחיין הודיע ליורשות על רצונו להתחשבן ולסיים את פעילותו בחברה, הוא הקים חברה חדשה והחל לקבל עבודות מהלקוח.

היורשות טענו תחילה שהאחיין הפר חובת אמון כעובד של החברה הוותיקה. לגישה שלפיה עובד חב חובת אמון למעביד יש סימוכין למכביר בפסיקת בתי הדין לעבודה, כגון בענין גלוטר נ' אינטל אלקטרוניקה בע"מ: "יחסי העבודה הם כיחסי שיתוף מתמשכים, הדורשים מידה מוגברת של אמון, נאמנות, הגינות ותום לב". אף על פי כן טענתי בספרי, כי החזית ההלכתית האחידה הזאת מסתירה מצב משפטי מוקשה ומעורפל, שגם בשיטות אחרות מתחבטים בו, וכי חובת אמון כהלכתה, במובנה הנכון, אינה מתאימה כמשטר כללי ליחסי עובד-מעביד. כלומר, עובד ככלל אינו צריך להחשב כאמונאי, אלא רק כאשר יש בסיס אחר בדין לקביעת יחסי אמונאות – למשל, אם הוא גם נושא משרה או שתפקידו המסוים אמונאִי באופיו, כגון מנהל רכש.

בפסק דין זהיר ומיומן מאת השופט אלכס קיסרי מביא בית המשפט בהרחבה ובנימה של הסכמה מתוך העמדה הנזכרת. בית המשפט עושה צעד ביקורתי נוסף, כאשר הוא מפנה לפסיקה של בית המשפט העליון ושל בית הדין הארצי לעבודה, שקבעה כי "ערכים הקשורים בזכויות יסוד של העובדים יכולים, במקרה המתאים, לשמש הצדקה להגבלת תחולתן של נורמות משפטיות שתוצאתן הגבלת זכויות העובדים." במילים אחרות, זו פסיקה אשר הכירה בלגיטימיות של התנהגות הנחשבת כהפרה של חובת האמון ובכך הוציאה את תחולת החובה לגבי עובדים.

מכאן קצרה הדרך לקביעה מפורשת, כי יחסי עובד-מעביד אינם יחסי אמונאות וכי עובד ככלל אינו חב חובת אמון למעביד. הבחנה זו בין עובד לבין נושא משרה נזכרת בהלכה מרכזית בדיני אמונאות בענין Item Software (UK) Ltd v. Fassihi, שדנה בנסיבות דומות לפרשת אדרי. שם ציינה ליידי ארדן כי

the duties of a director are in general higher than those imposed by law on an employee. This is because a director is not simply a senior manager of company. He is a fiduciary and with his fellow directors he is responsible for the success of the company’s business.

ואולם בית המשפט נמנע מלקבוע כך במפורש. בדומה למהלך שנעשה בפרשת Fassihi, הוא מכריע במחלוקת גם לנוכח חובת האמון של האחיין כנושא משרה, ומוצא כי בנסיבות המקרה היא לא הופרה (השוו לפרשת Magnus Technologies AB  נ' מנשה ורשימה קודמת).

הלכת אדרי מאתגרת אפוא במידה ניכרת את הסברה הרווחת אצלנו לגבי יחסי עובד-מעביד. זו התקדמות רצויה ואין היא דבר של מה בכך.  המשך הבהרתה של ההלכה נתון כעת בידיהם של בתי המשפט ובתי הדין לעבודה.

נסיים בשיר.