ליטרת הבשר – האם "חובת האמון הבנקאית" היא חובת אמון?

תלאותיה של חברה קטנה לשיווק בשר מעלות על הפרק שאלה גדולה לגבי הדוקטרינה של "חובת האמון הבנקאית". בפרשת נתנאל ממן שיווק בע"מ נ' בנק מזרחי טפחות בע"מ ביקש הבנק לממש משכון על דירת מגורים משפחתית, שניתן כבטוחה לחובות החברה כלפיו, ונתקל בטענה שהוא הפר את חובת הגילוי לגבי חובות החברה לבנקים אחרים. לאחר התחבטות ניכרת דחה בית המשפט את הטענה, ובכך איפשר לבנק להותיר את המשפחה בלא קורת גג. התוצאה המכבידה לא היתה אפשרית אילו "חובת האמון הבנקאית" היתה חובת אמון, אלא שגם תוצאה הפוכה לא היתה אפשרית אז.

בפסיקת בתי המשפט יש אינספור איזכורים להלכת טפחות בנק משכנתאות לישראל בע"מ נ' צבאח (מערכת נבו מדווחת על יותר מחמש מאות). מקובל לראות בה ובבנותיה מקור ל"חובות אמון מוגברות" של בנק, ובכללן חובת גילוי מוגברת, הן ללקוחותיו הן לשאינם-לקוחותיו, כגון ערבים וממשכנים. ניתן לומר בלי חשש להפרזה, שהלכת צבאח היא אבן השתיה של יחסי בנק-לקוח בישראל, לא פחות מהסדרים חרותים בנושא.

אף על פי כן, טיבה המדויק של החובה שקבע הנשיא שמגר בענין צבאח לא נידון עד כה באופן יסודי בפסיקה של בית המשפט העליון. בפרט לא נידונה השאלה אם זו חובת אמון (loyalty) כהלכתה ואם יחסי בנק-לקוח הם יחסי אמונאות, או אולי מדובר במשטר שהוא מחמיר יותר מיחסים מסחריים רגילים, הנתונים לחובת תום הלב, אך אינו עולה לכדי יחסי אמונאות. לאחרונה טענתי במאמר, שהחובה הבנקאית אינה חובת אמון: היא אינה יכולה להיות חובת אמון, אין זה רצוי שהיא תהיה חובת אמון, והיא אף לא נקבעה כחובת אמון בהלכת צבאח.

פרשת נתנאל ממן מדגימה את הנקודה. פניית הבנק למימוש המשכון נבעה מקשיים תזרימיים שלקוחתו, חברה לשיווק בשר, נקלעה אליהם עקב השקעה במפעל וירידה בהכנסות בזמן מבצע "צוק איתן". בעל המניות ורעייתו ערבו לחובות החברה ומישכנו את דירת המשפחה כבטוחה, תוך שהם מוותרים על הזכות לדיור חלוף, לאחר שהבנק הקפיד מאוד להגן על עצמו מפני הסיכון המימוני שהציבו לו. לרעייה נותרה רק טענה, כי הבנק לא גילה לה על חובות של החברה לבנקים אחרים. השופט שפסר איזכר את הלכת צבאח ונוספות לה וקבע:

אף כי לא הוכח בענייננו קיומה של חובה חוקית על הבנק לגלות מידע על לקוח אודות חובותיו בבנקים אחרים, סבורני כי יש בהתנהלות זו, בנסיבות האמורות, כדי ליצור תחושת חוסר נוחות. העובדה שהבנק עצמו בחר לבדוק, כחלק מהערכת הסיכון הגלומה במתן האשראי על ידו לחברה, גם את חובות החברה בבנקים אחרים, מעידה כי יש במידע זה כדי להוות גורם סיכון לבנק, ובכך גם ללורן. משעה שמידע זה מצוי בידיו – והגם שכאמור דומה כי לא הייתה קיימת חובה פוזיטיבית לגלותו ללורן – נראה כי נוכח הסיכון המשמעותי אשר לוקח על עצמו אדם הממשכן את בית מגוריו לטובת הבנק, קל וחומר כשעל שולחנו נסמכים ארבעת ילדיו הקטינים, בחירת הבנק שלא לגלות את המידע האמור איננה חפה מקשיים, ומצויה לדידי בקרבה ממשית להפרת חובת הגילוי.

קביעה זאת נראית נכונה משפטית, והיא מלמדת שהחובה הבנקאית אינה חובת אמון. חובת האמון שוללת לחלוטין פעולה של אמונאי לנוכח חשש ממשי לניגוד ענינים ומטילה חובת גילוי מלא של כל מידע מהותי לנהנה. אילו היתה החובה הבנקאית חובת אמון, הבנק היה נקלע מיד לניגוד בין חובות מנוגדות – כלפי החברה וכלפי הרעייה. טובת החברה היתה אוסרת גילוי לגבי החובות לנושים אחרים (בנפרד מחיסיון בנקאי), אך טובת הערבה-הממשכנת היתה מחייבת גילוי מלא לגביהם. אוי לבנק מלקוחו ואוי לו משאינו-לקוחו. כאמור, גם קביעה הפוכה – שהופרה חובת גילוי – אינה מתיישבת עם משטר של חובת אמון: גילוי לרעייה היה מהווה מניה וביה הפרה של חובת האמון לחברה.

למעשה, מצב דומה היה גם בפרשת צבאח. שם היה מדובר בבנק, שלקוחותיו היו קבלן מחד גיסא ורוכשי דירות מהקבלן מאידך גיסא. חובת אמון אינה יכולה לחול בנסיבות כאלה, מכיוון שבין הקבלן לבין הרוכשים יש ניגוד ענינים מובנה. רק במשטר משפטי מוגבר אך חלש יותר מחובת אמון ניתן לקבוע, שהבנק הפר חובה לרוכשים כאשר לא גילה להם על קשייו של הקבלן. למיטב הבנתי, כך נפסק אל נכון בענין צבאח, וקשיי מינוח תרמו לתיאור מעורפל של ההלכה לאחר מכן.