בעניין ק.ר.נ.א. בע"מ נ' סלע קפיטל אינווסטמנט בע"מ קבעה השופטת רונן שהסכם ניהול בין קרן השקעות בנדל"ן מניב לבין בעלת השליטה בה בטל מכיוון שלא אושר ב"אישור משולש". על בסיס זה אושרה תביעה נגזרת נגד בעלת השליטה שפעלה כמנהלת – להשבת דמי ניהול בהתאם ל"גובה הנזק" ותוך התחשבות בזכותה לשכר ראוי. נקודתנו בוחנת את הניתוח המשפטי של יסודות אלה, שנטענו מעבר לצורך ושמטו יתרונות משמעותיים לתובעת.
הסכם הניהול המקורי שנכרת בין הקרן לבין המשיבה הורה כי "החברה לניהול תיחשב כנושא משרה של החברה." השופטת רונן קבעה כי כאשר נחתם ההסכם, חברת הניהול היתה בעלת השליטה בקרן ולכן הוא היה צריך לקבל אישור משולש תוך שלוש שנים לאחר שהקרן הפכה לחברה ציבורית, בהתאם לסעיף 275(א1)(3) לחוק החברות. אישור כזה לא ניתן. על כן נקבע כי הסכם הניהול בטל בהתאם לסעיף 280 לחוק.
לנוכח בטלותו של הסכם הניהול בתקופה הרלוונטית קבע בית המשפט:
חרף העובדה שהסכם הניהול הוא חסר תוקף, חברת הניהול זכאית לשכר ראוי כנגד השירותים שהיא העניקה בפועל לקרן. בשלב זה של אישור הבקשה להגשת תביעה נגזרת, אין הכרח להכריע בשאלת שווי השירותים שניתנו על-ידי חברת הניהול לקרן בשנים הרלוונטיות, ומהו השכר הראוי שהיא זכאית לו בגינם. … כאשר נבחן שיעור השכר הראוי עבור השירותים שניתנו על-ידי בעל עניין ללא קבלת האישורים הנדרשים במוסדות החברה, יש להביא בחשבון שיקולי מדיניות (בעיקר שיקולי הרתעה), המטים את הכף לקביעה לפיה יש לפסוק שכר ראוי "על הצד הנמוך" בתוך מתחם השכר הסביר בקשר עם שירותים כאלה. … השאלה מהו שכר זה ומהו אם כן הסכום אותו על חברת הניהול להשיב לקרן (אם בכלל) היא שאלה הקשורה ב"גובה הנזק" ואיננה צריכה לכן להיבחן בשלב בקשת האישור של התביעה כתביעה נגזרת.
ההחלטה אינה מפרטת את העילות והסעדים שהמבקשת טענה להם, אולם תוכן הדברים מציע שהם לא נטענו במדוייק. בזהירות המתחייבת, נדמה כי שני הצדדים הניחו שבנסיבות אלה מדובר בסעד השבה בעטיו של חוזה בטל ונחלקו בשאלת גובהו של השכר הראוי בגין שירותי הניהול שסופקו לחברה. עוד נראה, שבית המשפט אימץ את מסגרת הניתוח הזאת.
כפי שהשופטת רונן מציינת, אין זו הפעם הראשונה שבה היא קובעת כי יש מקום לפסוק שכר ראוי כאשר תגמולים מהחברה לא קיבלו אישור כנדרש לעסקה נגועה (ראו רסולי נ' ישרס חברה להשקעות בע"מ, אילקס מדיקל בע"מ נ' בן שאול). בעבר מתחתי ביקורת על גישה זו, שאינה מתיישבת עם הלכות יסוד בדיני האמונאות (ראו נא בספרי ורשימה קודמת). ואולם בעניין ק.ר.נ.א. נדמה כי אין להפנות את הטרוניה כלפי בית המשפט.
את הדיון באישורים מיוחדים לעסקה נגועה בית המשפט עורך באספקלריה של דיני חוזים: "סעיף 275(א1) לחוק החברות מהווה חריגה… מדיני החוזים הרגילים." בהתאמה, הדיון בשכר הראוי לנותן שירות על פי חוזה בטל יכול להעשות במסגרת דיני חוזים ועשיית עושר ולא במשפט, בין בהקשר כללי ובין בהקשר תאגידי. כך, בפרשת רוזנבלום נ' מועצה מקומית חבל מודיעין נידונה השאלה לגבי שירותים שנתן עורך דין לרשות מקומית לפי הסכם בטל מחמת אי-קיום דרישת צורה מהותית. בפסק דין מן נ' איון היא נידונה לגבי מנהל שהתחייב להצביע לפי רצונו של בעל מניות אחר. הגם שמדובר בהפרת חובת אמון מובהקת, השופט ברנזון ייחד את דיונו להיבט של חוזה פסול.
תביעת השבה בעשיית עושר אפשרית לכאורה בנסיבות המקרה הנוכחי, אולם לסעד בעילה זו יש כללים המאפיינים את תחום הדינים הזה. כללים אלה מכירים בזכות לשכר ראוי בכפוף לשיקול דעת בית המשפט – למשל, לנוכח טעמים של הרתעה מפני אי-קיום החוק. עמדה זו מעוגנת באופן כללי בסעיף 2 לחוק עשיית עושר ולא במשפט.
לדיני האמונאות תכלית שונה ועמדה שונה, ובהתאמה, גם הסעד שונה. כלל יסוד אוסר לחלוטין על אמונאי להפיק טובת הנאה בקשר למשרתו בלא הסכמה תקפה של הנהנה; קיומו של נזק אינו מעלה ואינו מוריד. שכר שניטל בלא הסכמה כפוף לחשבון ולשלילה מלאה, ועד אז הוא מוחזק בנאמנות קונסטרוקטיבית לטובת הנהנה. נקודת מפתח בהקשר התאגידי היא שבחברה מוגדר מנגנון מסויים לאישור שכר, בתקנון ובחוק. לכן חל איסור מוחלט על משיכת שכר שלא באמצעות המנגנון הזה, ובכלל זה גם על עקיפת המנגנון באמצעות תביעת שכר ראוי (המקרה הכללי סבוך יותר; ראו רשימה קודמת ובספרי). במקרים נדירים עשוי בית המשפט לפסוק קצובה שביושר (equitable allowance) כמעשה חסד אך לא שכר ראוי (quantum meruit) כעניין שבזכות.
במאמר מוסגר, חוק החברות מכיר בחריג של תשלום שכר לצד נגוע בלא אישור תקף, אך זאת בהיקף מוגבל בלבד, לפי תקנות החברות (הקלות בעסקאות עם בעלי ענין) – למשל, תגמול שאינו עולה על הסכום המרבי שניתן לשלם לדירקטור חיצוני או לפי השכר הממוצע במשק. היקף זה יכול לשמש כגבול עליון לפסיקת קצובה שביושר באותם מצבים נדירים ולפי השיקולים המיוחדים לכך.
על הכלל המתואר ועל ההכרח להקפיד עליו עמדו בתי משפט שוב ושוב. כך בהלכת טוקטלי נ' שמשון בע"מ, שבתי המשפט נוטים להזניחה. כך בפסק הדין המנחה של בית הלורדים בעניין Guinness plc v. Saunders. וכך לאחרונה בדלאוור בפרשת Espinoza v. Zuckerberg (ראו כאן). מקרה זה ראוי לציון, מכיוון שבית המשפט פסק בו שתגמול לדירקטורים שלא אושר כיאות מקים עילה אמונאית וגם עילה בעשיית עושר ולא במשפט (התיק הסתיים בפשרה רבתי).
ערכאת הערעור העליונה בסקוטלנד בעניין Tayplan Ltd v. Smith הדגישה את הפסול שבמתן שכר ראוי על בסיס שכר סביר בנסיבות דומות:
A claim for remuneration on a quantum meruit basis … is not available to directors in the position of the defenders. The relevant underlying principle is that a trustee or someone in an equivalent fiduciary position cannot make a profit, even to the extent of reasonable remuneration, from his trust position. The application of that principle may be relaxed to the extent permitted by the articles of association of the company but no further. To do otherwise, by for example implying a contract for reasonable remuneration, would be to subvert an important equitable principle.
בד בבד, הדין אינו מטיל על תובע פרטי חובה לתבוע את כל הסעדים המגיעים לו בגין עילות העומדות לרשותו, ובפרט, חשבון ושלילה. כך אירע בנסיבות דומות לעניין ק.ר.נ.א., ובהפרש של ימים ספורים, בעניין Interactive Technology Corporation Ltd v. Ferster:
However, as ITC did not ask for, and did not obtain, an order for an account and for payment of the sum found due on the taking of an account (being the unauthorised remuneration), the question of a fair allowance does not arise. Accordingly, I find that there is no issue about a fair allowance and it is not necessary or appropriate for me to give any judgment, summary or otherwise, in relation to that subject.
לעומת זאת, בימים אלה, שבהם עורכי דין מתחרים ביניהם על ניהול תובענה ייצוגית (ראו כאן), מן הראוי שהמבקש אישור לתביעה נגזרת יראה כי בקשתו ממצה את העילות והסעדים שעשויים לעמוד לחברה, אשר את עניינה הוא מבקש לייצג, ובכך לקיים את חובותיו כלפיה.
באה לפה הרבה? אתה פה פעם ראשונה? – הרשמו לעידכונים בכפתור "הרשמה"!