שיעור חשבון – חיוב כונס נכסים בגין תשלומים לא מאושרים

בעניין בנק החקלאות לישראל בע"מ נ' דגני ביקש הבנק לבוא חשבון עם עו"ד מרדכי דגני, ששימש ככונס נכסים מטעמו למימוש שעבוד צף. הבנק טען כי בתיפקודו של הכונס נפלו כשלים לא מבוטלים, אך טענותיו לגבי מרבית הסכומים נדחו. לעומת זאת, ביחס לכמה תשלומים ששילם הכונס בלא אישור זכה הבנק לסעד אפקטיבי במיוחד, לאחר שבית המשפט יישם למעשה הליך של חשבון במתכונתו הקלאסית, ובכך נעסוק הפעם.

הכונס פעל כ-18 שנה למימוש שעבוד צף שהיה לבנק על נכסי מושב היוגב במסגרת הליכי שיקום שהחלו בשנות התשעים. כאשר הכונס ניסה, לטענת הבנק, לגבות שוב שכר טרחה שכבר גבה בעבר, בדק הבנק מחדש את התנהלותו וטען לכשלים שאירעו בה. הטענות לגבי מרבית הכשלים נדחו, כאמור, בעיקר מטעמי התיישנות וכשהתברר שהכונס מסר דוחות אך הבנק נמנע מלנקוט פעולה לאורם. במחלוקת נותרו תשלומים לא מאושרים בסך כ-300,000 ש"ח שלגביהם הכונס לא מסר דוחות בשנים 2003-2005, ומרביתם נמשכו כנראה לטובת צדדים קשורים.

בתיאור הטענות המשפטיות של הבנק בפסק הדין מניתי לא פחות מעשר עילות: בעשיית עושר ולא במשפט, כמה בנזיקין, ובכללן עילות מעין-קנייניות כגון עיכוב וגזל, וכמה בדיני אמונאות. חלק מהעילות כלליות, כגון רשלנות, וחלק פרטיקולריות לעילא, כגון הפרות של כללי לשכת עורכי הדין. פסק הדין אינו מציין טיעון ממוקד באשר לסעדים בגין העילות השונות. מתכונת טיעון כזו היא שכיחה ולגיטימית, אך היא עלולה להכביד על בית המשפט ולהקשות על עיצוב הסעד על הפרות שיוכחו. על רקע זה קבע סגן הנשיא שינמן:

היות והנתבע הסכים, כי הוא לא הגיש ולא הציג דו"חות בגין תקופה זו, מקום שהוא היה חייב בכך במסגרת מעמדו כבעל תפקיד מטעם בית המשפט, וכן הודה כי המשקם ממילא לא אישר תשלומים אלו …, עבר אליו הנטל להוכיח כי אין לחייבו בגין המשיכות שבוצעו מכספי הכינוס באותה עת, מבלי שהוא ביקש וממילא מבלי שקיבל אישור עבורן. …

הגם שהכונס טען בפניי, כי להערכתו מדובר במשיכות שביצע לטובת הוצאות סבירות, הוא כשל בהצגת דו"חות כאמור, וממילא הוא לא הוכיח ברמה הנדרשת כי אכן אותן הוצאות היו סבירות.

כונס נכסים (receiver) הוא אחד האמונאים הוותיקים במשפט המקובל. הוא מוכר זה מאות שנים כמי שחב חשבון – כלומר, אקאונטביליות. כאשר הוא מתמנה באמצעות בית משפט הוא מכהן גם כ"קצין בית המשפט", ואז חיובי האמונאות שלו נישאים כלפי הנהנה וכלפי בית המשפט, בדומה למפרק (ראו רשימה קודמת). כונס נכסים הוא מקרה מעניין של אמונאי, מכיוון שבדומה לדירקטור או למפרק, יש כיום מסגרות חרותות מפורטות המסדירות את פעילותם אך אלה לעולם חלקיות, כך שיש ליישמן ולהשלימן על פי דיני האמונאות הכלליים. כך, למשל, דנה השופטת אגמון-גונן בעניין בורגר ראנץ מרכז (1983) בע"מ (בפירוק) בחובת הגילוי של כונס (כאן) ובחובתו למסור פרוטוקולים של חקירותיו (כאן).

סגן הנשיא שינמן חייב את הכונס בתשלומים האמורים בערכם כיום. הגישה שנקט כדי להבקיע דרך סבך העילות שהוצב בפניו התבססה על החובה היסודית של הכונס כאמונאי לתת חשבון – כלומר, לתת גילוי מלא לכל פעולותיו ולהראות כי כל אחת מהן, במיוחד לגבי נכסי האמונאות הנתונים לשליטתו, נעשתה בסמכות וברשות. זה אכן הסעד הנכון והראוי בנסיבות כאלה, והוא החשבון המכונה "רגיל" (account in common administration). הוא אינו מטיל כל נטל על הנהנה להראות הפרת דין, אלא מקנה לו זכות לבחור, בדיעבד, אם לאמץ את הפעולה או "למחוק" או "לפסול" (falsify) אותה – כלומר, להתעלם ממנה. אם הפעולה נפסלת – כפי שהבנק בחר לראות את התשלומים שלא אושרו – הסכומים נותרים כחיוב (charge) שהאמונאי נושא בו במלואו. (לחלופין, הבנק היה יכול לנסות לעקוב אחרי התשלומים ולראות אם עדיף מבחינתו לקבל נכסים שנרכשו בכספים אלה.)

כפי שראינו ברשימה קודמת לא מכבר, דין זה היה מוכר היטב בראשית שנות המדינה. אף כי בית המשפט אינו משתמש כאן במינוח הטכני המסויים, ליבת ההכרעה שלו מעוגנת היטב בחובת החשבון הוותיקה הזו, שהחיקוקים השונים משקפים אותה בניסוחים מגוונים. ברוח זו פסקה השופטת חיות בעניין בית און נ' לנדנר, שבית המשפט מאזכר, כי מחדליו של נאמן שלא הגיש דוחות במשך שנים "מקשים אף הם עד מאוד על בחינת טענותיו ביחס לנסיבות שהביאו לאי תשלום חובה של לנדנר," ולפיכך נותר חיובו לשלם את החוב בעינו. ובדומה לכך נקבע גם בפרשת עזבון שעיה נ' בית טלטש בע"מ:

היה זה מחובתם של המשיבים האמורים [מנהלים וחברה שפעלו כשלוחים ונאמנים] להבטיח קיומו של תיעוד ושימורו, תיעוד המוכיח את כשרות העברתן של מניותיו של משה – בהיעדרו כאמור – לרשותם. ומשלא מילאו חובה זו, אין להם לבוא בטענות בענין זה אלא אל עצמם.

בהמשך פסק הדין הכניס בית המשפט את מחדל אי-הגשת הדוחות של הכונס לתוך התבנית של עוולת הפרת חובה חקוקה, וקבע כי גם יתר יסודות העוולה הוכחו. עוד הוסיף וקבע בקצרה, כי הכונס התעשר שלא כדין על חשבון קופת הכינוס. מכיוון שעילות אלה נטענו היה מקום להכריע לגביהן, אך הדבר לא נדרש בהכרח, כי אין בהן דבר המקנה לתובע יותר מאשר החשבון לפי העילה האמונאית. למעשה, ההיפך הוא הנכון – אלה עילות נחותות מבחינת סדרי הדין, היקף הסעד האפשרי ועוד. למשל, בנסיבות פרשת דגני, שתי עילות אלה מאפשרות דיון בהוצאות, שהעילה האמונאית דוחה, כפי שנקבע. מכיוון שלתובע יש עניין לטעון עילות מקבילות כדי לגדר את הסיכון המשפטי, מוטב לטעון אותן לפי סדר עדיפויות ולא לחלופין באופן סתמי.

את באה לפה הרבה? אתה פה פעם ראשונה? – הרשמו לעידכונים בכפתור "הרשמה"!

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s