העמקת הגוויה – שלילת רווח מלאה בגין סיוע לנטילת הזדמנות עסקית

בית המשפט העליון באוסטרליה פסק לפני ימים אחדים בסוגיה עקרונית בנושא של שלילת רווח בעקבות הפרת חובת אמון של נושאי משרה, אשר העבירו פעילות עסקית של מימון לוויות לחברה מתחרה. בפסק דין Ancient Order of Foresters in Victoria Friendly Society Limited v Lifeplan Australia Friendly Society Limited תיקן בית המשפט העליון את פסיקתה של ערכאת הערעור והרחיב את היקף השלילה למלוא שוויה של הפעילות העסקית, ובכלל זה גם רווחים עתידיים שצפויים בגדרה. רשימה זו עומדת על הגיונה של הפסיקה לנוכח הדין בישראל.

קוראי הבלוג זוכרים אולי את הגילגול הקודם של הפרשה, שעסקנו בו ברשימה קודמת. שני מנהלים בחברה-בת של Lifeplan הכינו עבור המתחרה Foresters תכנית עסקית לחמש שנים, שכללה לוח זמנים מפורט לשידול בתי לוויות להעביר את פעילותם למתחרה. הם גם הופיעו בפני הדירקטוריון שלה ולאחר זמן קצר עברו לעבוד אצלה. כפי שניתן לראות בגרף הנספח לפסק הדין, התכנית עבדה: עסקי החברה המתחרה נסקו ואלה של המקורית צנחו בהתאמה.

הדיון נסב על היקף השלילה של טובת ההנאה שצמחה למתחרה. בית המשפט הפדרלי בערעור לא פסל עקרונית את האפשרות לאמוד את הרווח על בסיס הוני – כלומר, את מלוא השווי של עסקי הלוויות של המתחרה – אך ביכר לצוות על חשבון ושלילה של הרווח בגין חמש השנים הראשונות לפעילות. זאת לנוכח התכנית העסקית שהשניים הכינו ולפי ההלכה המנחה בעניין Warman International Limited v. Dwyer, שבה נפסק חשבון בגין השנתיים הראשונות של עסק הפצה שניטל אגב הפרת חובת אמון.

בית המשפט העליון איבחן את עניין Warman מהמקרה הנוכחי. לעסק ההפצה שניטל שם הייתה תוחלת חיים צפויה של שנתיים, ואילו כאן דובר בעסק משגשג שלא היה צפי לשקיעתו. בחוות הדעת העיקרית של שלושה משופטי הרוב הדגיש בית המשפט את הגישה המחמירה שיש לנקוט בעת אמידת היקף השלילה, ולשם כך יש להסתפק בזיקה סיבתית בסיסית בלבד. בהתאם להלכת Consul Development Pty Ltd v DPC Estates Pty Ltd, יש לשלול כל טובת הנאה שצמחה למפר או לזר המעורב בהפרת חובת אמונאות:

a person who knowingly participates in a breach of fiduciary duty is liable to account to the person to whom the duty was owed for any benefit he has received as a result of such participation.

במהלך מעניין במיוחד בפסק הדין אימץ בית המשפט את גישתו של השופט מילט בעניין Potton Ltd v Yorkclose Ltd, שעסק במתן חשבונות בגין הפרת קניין רוחני. שם נקבע כי בניגוד לגישה חשבונאית שמרנית, רווח של עסק לעניין שלילת רווח כולל גם רווח עתידי שטרם התממש:

Unrealised profits are actual profits. Profits are made when they are earned, recognised when they are brought into the accounts, and realised when they accrue, that is to say when a legal right arises to receive payment. As a matter of ordinary accounting practice, profits are seldom recognised before they accrue, but this is a matter of prudence only; in a proper case they may be recognised before they accrue. Whether or not recognised, however, they are not profits which could or should have been made or which are merely capable of being made, but profits which have actually been made though not yet realised.

בבואנו לבחון את התאמתה של הלכת Foresters לדין הישראלי נצביע על שני יסודות: היקף השלילה וחבות החברה המתחרה כמסייעת להפרת חובת אמון.

הדין הישראלי הולך בעקבות הדין האנגלו-אוסטרלי ומקנה לנהנה זכות לכל טובת הנאה שצמחה בקשר להפרת חובת אמון. סעיף 10(ב) לחוק השליחות קובע כי "השולח זכאי לכל ריווח או טובת הנאה שבאו לשלוח בקשר לנושא השליחות." כך גם סעיף 15 לחוק הנאמנות. הוראות בחקיקה הנוקטות לשון חוזית, כגון סעיף 256 לחוק החברות, אינן מוגבלות לסעדים חוזיים. למעשה, אין קשר בינן לבין סעדים חוזיים, ונקודה זו תעתעה כבר בכמה בתי משפט (ראו בספרי וברשימה קודמת).

על רקע זה, פסק דין Foresters מציג תפיסה כלכלית-מימונית עדכנית, אשר יחד עם הלכת Potton, נוקטת למעשה גישה של הערכת שווי על בסיס תזרים הרווחים העתידי, בדומה לשיטת DCF שכבר אומצה אצלנו (קיטאל החזקות ופיתוח בינלאומי בע"מ נ' ממן). נראה שגם בגישתו של בית המשפט הפדרלי היה טעם, אולם גישתו של בית המשפט העליון "נקייה" יותר, תוך שהיא מדגישה ביתר שאת את הצורך לנקוט גישה מחמירה, טוטלית, באמידת היקף השלילה – גישה התואמת במלואה את הדין שלנו.

פרשת Foresters מחדדת את החשיבות המעשית והעקרונית של הטלת אחריות על הזר הגורם או המסייע להפרת חובת אמון. תביעה נגד המנהלים בלבד לא היתה מניבה סכומים משמעותיים, מן הסתם, והתכלית המניעתית של דיני האמונאות היתה מסוכלת בלי שלילת רווח מלאה מהחברה המתחרה. חלק זה של דיני האמונאות עדיין אינו מפותח בדין הישראלי, אך יש לו עוגנים טובים למדי – בהקשר הנוכחי, למשל, על בסיס סעיף 106 לחוק החברות. בעת האחרונה הובעה בפסיקה נכונות ליישמו (ראו סקירה במאמרון צפוי), ויש לקוות כי יומו בבית המשפט יבוא במהרה.

תודה לעמית שהפנה אותי לפסק הדין.

באה לפה הרבה? אתה פה פעם ראשונה? – הרשמו לעידכונים בכפתור "הרשמה"!