בגוף אני מבין – הפרת חובת אמון בהפקת רווח לנוכח הסכמה רעועה של הנהנה

בפרשת ר' י' נ' י' י' אישרה המנוחה להעביר את דירת מגוריה במתנה לאחיה, שפעל כאפוטרופוס לגוף מטעמה מבלי שמונה אפוטרופוס לרכושה. בית המשפט פסל את ההתחייבות, בקובעו כי האפוטרופוס פעל בניגוד עניינים וכי, למעלה מן הצורך, לא הוכח שלמנוחה הייתה גמירת דעת מספיקה. רשימה זו עומדת על כמה נקודות בפסק הדין הראויות לעיון, ומצביעה על דרך עדיפה לניתוח מצבים שבהם מופרת חובת אמון מבלי שניכר ניגוד עניינים מובהק.

בעת שהתחייבה לתת את דירתה במתנה לאחיה הייתה המנוחה מאושפזת במוסד גריאטרי. היא לא ידעה קרוא וכתוב, היה לה פיגור שכלי קל, היא אובחנה כסכיזופרנית וגם סבלה מניתוק ממשפחתה. פסיכיאטר מומחה קבע כי מצב זה גרם קרוב לוודאי לירידה ביכולת הרצייה וקבלת ההחלטות שלה, אך גם כי הייתה כשירה ומסוגלת להבין את הפעולה של העברת דירתה ללא תמורה מן הפן הקוגניטיבי.

בית המשפט, בדעת השופטים שילה, שוחט ורביד, פסל את הפעולה, כאמור. השופט שילה דחה את ההבחנה שניסה האח למתוח בין אפוטרופוס לרכוש ואפוטרופוס לגוף:

יש  להחיל  על כל סוגי האפוטרופוסים – לרבות אפוטרופוס לגוף בלבד – את עקרון העל האוסר על מי שפועל לטובת אינטרס של אדם אחר, להיות במצב של ניגוד עניינים. … גם אפוטרופוס לגוף מחויב להימנע ממצב שבו הוא יהיה נתון בניגוד עניינים. בכל מצב שבו הוא נתון בניגוד עניינים, אין הוא רשאי לבצע פעולה משפטית ללא אישור מראש של בית המשפט. … י' היה מצוי בניגוד עניינים למרות שהוא מונה לאפוטרופוס לגוף בלבד ולכאורה לא היתה לו כל נגיעה לנושא הרכושי של המנוחה. … ברור שהאפוטרופוס מצוי בניגוד עניינים והיה לו אינטרס מובהק שהמנוחה לא תשוב לדירה והוא יוכל לעשות בה שימוש וליהנות מפירותיה. …

למעלה מן הצורך אציין, שבמקרה דנן, י' לא הוכיח שהמתנה הועברה ברצון גמור ע"י המנוחה ואף מסיבה זו, יש להצהיר על בטלותה.

בדרכו לקבוע שאפוטרופוס לגוף חב חובת אמון הקדיש השופט שילה דיון לא מבוטל לכך שחוק הנאמנות מגדיר נאמנות כ"זיקה לנכס", וראה לדחות את דעתו של שלמה כרם בספרו, כי אפוטרופוס לגוף אינו נאמן. עם כל הכבוד, נראה שדיון זה לא היה נחוץ ויש בו אף כדי לבלבל. השאלה אינה אם אפוטרופוס הוא נאמן (trustee) אלא אם הוא אמונאי (fiduciary). לצורך זה נחוץ ומספיק להראות שהנתבע התחייב לפעול לטובת עניינו של אחר, כפי שהשופט שילה ציין בעקבות הלכת שמעון נ' הממונה על משרד הפנים (ראו מאמר ורשימה קודמת). אפוטרופוס לגוף הוא אפוא אמונאי מובהק בלא כל צורך בזיקה לנכס כלשהו, בדומה לעורך דין, למשל.

את עיקר המאמץ הקדיש בית המשפט לקביעת קיומו של ניגוד עניינים ביחס לדירה, בשעה שסמכותו של האח כאפוטרופוס לא השתרעה על נכסי המנוחה. כלומר, לאח היה עניין, אך הוא לא היה נוגד לכאורה בהיותו מנותק ממשימת האמונאות שלו. אף אם נניח שבנסיבות המקרה היה יסוד למימצא של ניגוד עניינים, הרי שגם בהקשר זה, עם כל הכבוד, לא היה צורך בדיון הזה והוא עלול להכביד על התמודדות עם מצבים גבוליים יותר בעתיד.

פעולה של אמונאי בניגוד עניינים היא הצורה המוכרת ביותר של הפרת חובת אמון. לכן אולי משתדלים בתי המשפט לא פעם לקבוע שהתקיים ניגוד עניינים אף אם קשה להצביע על עניין נוגד, ולעיתים אף לנוכח מימצא שהאמונאי פעל לטובת הנהנה. כך, למשל, נקבע בעניין דה לנגה נ' החברה לישראל בע"מ, שנושאי משרה פעלו בניגוד עניינים כאשר קיבלו "שוחד אזרחי" מבעל השליטה, חרף העובדה שפעלו לטובת החברה (ראו רשימה קודמת).

דיני האמונאות כוללים מערכת כללים עשירה יותר מאשר איסור ניגוד עניינים. לצד איסור הניגוד (no conflict rule) מוכר גם הכלל האוסר על אמונאי להפיק טובת הנאה כלשהי בקשר למשרתו (no profit rule). כלל זה משתקף, למשל, בסעיף 13 לחוק הנאמנות. הפרת איסור הרווח היא הפרת חובת אמון מלאה המזכה בסעדים, ואין נפקא מינה אם היה או לא היה עניין נוגד. בית הלורדים עמד על כך בהלכת Regal (Hastings) v. Gulliver, שאומצה גם בישראל:

The liability arises from the mere fact of a profit having, in the stated circumstances, been made. The profiteer, however honest and well-intentioned, cannot escape the risk of being called upon to account.

הן בעניין דה לנגה הן בעניין י' נ' י' יש יסוד להכרעה בנקודה זו, אך בנסיבות שונות עלול המאמץ לאתר ניגוד עניינים לקלקל את השורה. כך, למשל, אילו הוכח שחרף רצונה, המנוחה בעניין י' נ' י' הייתה מנועה מלשוב לדירתה מחמת מצבה הרפואי. במצבי "נבצרות" כאלה אין לכאורה ניגוד עניינים, אולם איסור הרווח (שיש הרואים אותו כמגשים את איסור הניגוד) תופס אותם בלא קושי ומוטב להשען עליו.

לסיום, הערה ביחס לקביעות כי על האפוטרופוס לפנות לאישור מבית המשפט וכי שאלת רצונה הגמור של המנוחה הייתה "למעלה מן הצורך". עם כל הכבוד, שגגה נפלה כאן מלפני בית המשפט, אף כי גם בהקשר זה הושגה לבסוף תוצאה נכונה.

כל אמונאי, ואפוטרופוס בכלל זה, רשאי לפעול לנוכח עניין נוגד או להפיק רווח בקשר למשרה, אם הנהנה נתן לכך הסכמה תקפה על בסיס גילוי מלא (fully informed consent). בפרשת י' נ' י' העניינים הסתבכו, מכיוון שהפסיכיאטר המומחה קבע שלמנוחה הייתה יכולת קוגניטיבית להבין את הפעולה אך גם כי התקשתה לגבש רצייה לגביה. לפיכך נקבע שהמנוחה לא הייתה פסולת דין וככזו לא נשללה כשרותה לבצע פעולות משפטיות. משכך, הקביעה כי לא הייתה לה גמירת דעת לתת מתנה לא הייתה למעלה מן הצורך אלא יסוד הכרחי בהלכת הפסק. אחרת הייתה לאח טענה טובה, שהמנוחה נתנה הסכמה תקפה לפעולה.

במאמר מוסגר נציין, כי פסילת הפעולה מחמת העדר גמירת דעת במישור דיני החוזים מייתרת, למעשה, את הדיון הנרחב בחובת האמון ובהפרתה במישור דיני האמונאות בנסיבות המקרה. בנסיבות שונות יהיו לדיני האמונאות נפקויות חשובות לגבי סעדים אחרים.

מכל מקום, היבט זה משפיע בתורו על הדרישה לפנות לאישור מבית המשפט. לדרישה זו יש מקום רק אם אין נהנה בעל כשרות משפטית היכול לאשר בעצמו את ההפרה – דבר שהתקיים כאן בדוחק. בית המשפט איזכר בהקשר זה הערת אגב של השופט גרוניס בהלכת גורן-הולצברג נ' מירז, אך עם כל הכבוד, הוא לא דק פורתא בדברים שנאמרו שם, שכוחם יפה גם לכאן:

אף אם פעלה המנוחה מתוך צלילות דעת ובלא השפעה בלתי הוגנת שעה ששינתה את שמות המוטבים, אין בכך כדי להציל את הפעולה מקביעת פסלות. ייתכן ועלינו לומר שבהקשר הדברים בו עסקינן יוצר הדין חזקה חלוטה בדבר השפעה בלתי הוגנת. אף אם ייטען שאין זה כך, שכן מדובר בחזקה הניתנת לסתירה, למצער מוטל נטל כבד ביותר להראות שלא הופעלה השפעה כאמור.

כלומר, בעוד שכאן נשענה הפסילה על מימצאים עובדתיים ייחודיים, עמדתו של השופט גרוניס מבוססת על גישה משפטית עקרונית. רק גישה כזו – הנראית נכונה ורצוייה – מצדיקה דרישה עקרונית מן האפוטרופוס לפנות לבית המשפט או להראות שלא הופעלה השפעה בלתי הוגנת. גישה זו קרובה ברוחה לגישתם של דיני האמונאות, המטילים על אמונאי שנחשד בהפרת חובת אמון להראות כי לא הפר את חובתו או כי הנהנה נתן לכך הסכמה תקפה על בסיס גילוי מלא.

אתה פה פעם ראשונה? את באה לפה הרבה? – הרשמו לעידכונים בכפתור "הרשמה"!