דיני עמונאות – לקראת הלכה חדשה לגבי תחולתה של חובת אמון

במסגרת "מתווה עמונה" החליט הממונה על הרכוש הממשלתי והנטוש באיו"ש לבצע פירוק שיתוף בחלקות באדמות הכפר סילוואד, ליטול חזקה בחלקי חלקות שמעמדם כשל נכסים נטושים ולהקצותם לתושבי עמונה. לפני שפסל את המתווה מחמת פגמים באישורו, נדרש בית המשפט העליון בבג"ץ זיאדה נ' מפקד כוחות צה"ל בגדה המערבית גם להכריע בטענה כי הממונה הפר חובת אמון לבעלי הנכסים הנטושים. פסק דינו של המשנה-לנשיאה (בדימ') ג'ובראן פורץ נתיב חדש בניתוח הסוגייה, שאינו מבוסס על קיומו של כוח לפי הלכת קוסוי. לכך יש השלכות לגבי שחקנים שטיב חיוביהם אינו ברור תמיד, כגון בעלי מניות וצדדים לחוזים עסקיים.

אמונאי – מתי?

אימרה מפורסמת של השופטת סוּת'ין בפרשת Girardet v. Crease & Co מבקרת את השימוש החופשי לעתים במינוח של אמונאות: “The word ‘fiduciary’ is flung around now as if it applied to all breaches of duty by solicitors, directors of companies and so forth.”. לפעמים הדבר נובע מרצון לכבול צד בחובות המחמירות ביותר ולזכות בסעדים המפליגים ביותר במשפט הפרטי, כאשר הלה אינו משתייך לקטגוריה מוכרת של אמונאים, או כשהוא מפר חובה שטיבה כחובת אמונאות מוקשה. שני היסודות אחוזים זה בזה: מי שחב חובת אמון הוא אמונאי, ורק אמונאי חב חובת אמון. מכאן החשיבות בקביעה מיהו אמונאי ומתי קמה חובת אמון.

לאחר שציטט את האימרה מפרשת Girardet, אימץ לורד מילט בהלכה המנחה בעניין Bristol and West Building Society v. Mothew גישה מושגית לזיהוי אמונאי – בהתאם להתחייבותו ולחיובים המיוחדים לו:

A fiduciary is someone who has undertaken to act for or on behalf of another in a particular matter in circumstances which give rise to a relationship of trust and confidence. The distinguishing obligation of a fiduciary is the obligation of loyalty. The principal is entitled to the single-minded loyalty of his fiduciary. This core liability has several facets. … he is not subject to fiduciary obligations because he is a fiduciary; it is because he is subject to them that he is a fiduciary.

גישה זו נוהגת כיום גם באוסטרליה ובקנדה. לעומת זאת, במשפט הישראלי שולטת בכיפה הלכת קוסוי נ' בנק י.ל. פויכטונגר בע"מ, שלפיה "חובת האמון היא חובה כללית, המוטלת על בעל הכוח." לכאורה, כוח ותו לא במשמע. בספרי ובמאמר קראתי לאימוץ גישת ההתחייבות, שקווי המתאר שלה ברורים יותר לעומת הלכת קוסוי, אשר תחולתה רחבה ועמומה מדי.

הממונה על הרכוש הנטוש

כדי לקבוע אם הממונה על הרכוש הנטוש הוא אמונאי החב חובת אמון הביא בית המשפט תחילה מחיבורם המאלף של איל זמיר ואיל בנבנישתי (ההדגשה – בפסק הדין):

הזיקה שבין הממונה על הרכוש הנטוש לבין הנכסים המוקנים לו שונה מהזיקה שבין האפוטרופוס על רכוש האויב לנכסי האויב שהוקנו לו, ומזיקת הממונה על הרכוש הממשלתי לנכסים שבניהולו. בעוד הקניה לאפוטרופוס על נכסי האויב עשויה לשלול לעולמים את זיקת הבעלים לנכס, ובעוד האפוטרופוס פועל, בראש וראשונה, להגשמת האינטרסים של מדינתו, אין הדבר כך במקרה של נכסים נטושים. … גם לפי העמדה שמותר לבנות בניינים, להקים יישובים, וליישב ישראלים באדמות המדינה בשטחים, אסורים דברים אלה כשמדובר בנכסים נטושים. האפוטרופוס [צ"ל הממונה – ע.ל.] אינו נאמן במלוא המשמעות של מושג זה במשפט הפרטי, אולם הוא קרוב לנאמן זה הרבה יותר משני 'עמיתיו' – האפוטרופוס לפי פקודת המסחר עם האויב והממונה על הרכוש הממשלתי.

האפוטרופוס על נכסי האויב פועל מכוח פקודת המסחר עם האויב, ששלטונות המנדט חוקקו בעבר הירדן ובארץ ישראל במתכונת ה-Trading with the Enemy Act 1939 האנגלי. בישראל נחקק חוק נכסי נפקדים לפי דגם דומה לחוק האנגלי, ומכוחו פועל האפוטרופוס לנכסי נפקדים (ראו חסיין נ' כהן). בית המשפט העליון המנדטורי בעניין Pritzker v. Custodian of Enemy Property העיר אגב אורחא כי “the Custodian is, of course, in a sense in a fiduciary capacity with regard to these properties”. אלא שהשימוש במינוח האמונאי כאן הוא כאותו "ניפנוף" שהשופטת סות'ין יצאה חוצץ כנגדו. למעשה, הקניית נכסי האויב לאפוטרופוס הזה שוללת מבעליהם כל זכות משפטית. בהלכה המנחה באנגליה בעניין Bank voor Handel en Scheepvaart N.V. v. Administrator of Hungarian Property קבע בית הלורדים כי “He [is] in no sense an agent or trustee for the former alien owner”. זוהי גם עמדת המשפט הישראלי (ראו בעניין חסיין).

מעמדו של הממונה על רכוש נטוש שונה. מכוח הצו שכונן אותו מוקנה לממונה הרכוש הנטוש וידו בו כיד הבעלים, אך הוא כפוף לשורת חיובים. בין היתר, עליו "לשמור את הנכס הנטוש או תמורתו המלאה, ככל האפשר, למען בעליו או המחזיק"; עליו להעביר את הנכס ופירותיו או את תמוריהם לבעליו מיד עם חזרתו; עליו לתעד את פעולותיו ולמסור דין וחשבון שנתי. חיובים אלה שוללים כל עניין לגיטימי של הממונה ברכוש הנטוש ומטילים עליו חובת גילוי מלא. אלה החיובים הסגוליים המאפיינים יחסי אמונאות. על רקע זה קבע בית המשפט:

מקובלת עליי העמדה המוצאת קרבה רעיונית בין הממונה לבין נאמן. … בחיבור שראה אור לאחרונה הביע פרופ' ליכט את הדעה שלפיה יש להכיר ביחסי אמון לפי "גישת ההתחייבות", אשר הוצגה על ידיו כדלקמן: "היסוד המכונן את יחסי האמונאות הוא התחייבותו של פלוני להיות אמונאי, לאמור הסכמה לפעול למען אדם אחר בעניין מסוים בנסיבות היוצרות יחסים של אמון. התחייבות זו מקפלת בתוכה נכונות לשאת בחיובי האמונאות, ובראשם חובת האמון. …"

בענייננו, יש ממש בגישה הרואה בממונה כמי שנטל על עצמו הסכמה לפעול למען אדם אחר, קרי בעלי המקרקעין הנטושים, בנסיבות היוצרות יחסי אמון. חובת אמון זו אומנם אינה מנויה במפורש בצו בדבר נכסים נטושים, אך היא נלמדת בנקל מההוראות השונות שאליהן כפוף הממונה בפועלו ביחס לנכסים.

בית המשפט מאמץ אפוא את גישת ההתחייבות כמבחן לקיומם של יחסי אמונאות, ואת ההתחייבות לכהן כאמונאי הוא מסיק מחיובי האמונאות המובהקים המוטלים על הממונה. בכך עולה הלכת זיאדה בקנה אחד עם הלכת Mothew על שני חלקיה. זהו מהלך חדשני ורצוי, בפרט לנוכח מרכזיותה של הלכת קוסוי והקושי הכרוך בה בהקשר זה (ראו רשימה קודמת בעקבות פרשת יהודאי נ' חלמיש). כאשר מדובר במדינה – שהממונה הוא זרוע שלה – הרי יש לה כוח עצום לעומת היחיד, במיוחד כאשר הוא מוחלש. אף על פי כן נמנעים בתי המשפט בעקביות מלראות במדינה אמונאית במשפט הפרטי אלא באופן מופשט בלבד (ראו Tito v. Waddell (No. 2); Alberta v. Elder Advocates of Alberta Society). עניין זיאדה מלמד מתי הדבר אפשרי.

בעניין גורן-הולצברג נ' מירז הכירה השופטת חיות ביחסי אפוטרופוס וחסוי כיחסי אמונאות המקימים חובת אמון בדרך של היקש מחוק הנאמנות, בדומה לגישה רווחת במשפט המקובל. בכמה פסקי דין ניתן למצוא גם הכרה במוסד של "אמונאי למעשה", שיש בו יסוד של התחייבות (ראו פלונית נ' פלונית, יקותיאל נ' ברגמן ורשימה קודמת). הלכת זיאדה אינה מחליפה גישות אלה אלא מצטרפת אליהן בדומה למצב בשיטות אחרות במשפט המקובל.

לצד העניין בפסק דין זיאדה יש להעיר כי מבחינה פורמלית, הוא דן בחובת אמון במשפט הפרטי באיזור יהודה ושומרון. ככל שידיעתי מגעת, דין זה מבוסס על המג'לה ועל הקוד המסחרי הירדני, המשלבים מקורות אסלאמיים וצרפתיים עם רכיבים אנגליים, אך אין בו גוף מוצק של דיני נאמנות ואמונאות. בשיטה זו מהווה כנראה הלכת זיאדה שתל משפטי המביא חידוש ניכר. בנפרד משאלת פועלו של פסק הדין במשפט באיו"ש, תיתכן שאלה דומה לגבי הדין הישראלי, אף כי יקשה לראות בו הערת אגב בלבד.

ברשימה הבאה נדון בשאלה אם חובת האמון, שזה עתה הוכרה, אף הופרה. אל תחמיצו.

תודה לעמית ששלח לי את פסק הדין.

באה לפה הרבה? אתה פה פעם ראשונה? – הרשמו לעידכונים בכפתור "הרשמה"!