מחזיר עטרות ישנות – מתי תביעה למתן חשבונות אינה כרוכה בזכות לתבוע כספים?

הצדדים בעניין זילכה נ' קלדרון חברו יחד לפני שנים להקמת פעילות מסועפת בתחום ההימורים ברחבי העולם. פעילות זו התנהלה באמצעות חברות רבות, ובהן נרשם זילכה כבעל המניות או כבעל השליטה. בית המשפט קמא נתן נגדו צו למתן חשבונות, לאחר שקבע כי הלה היה שותף של עמיתיו, קלדרון ואחרים, והחזיק בנאמנות את מניותיהם.  זאת, מבלי שהוכח כי זילכה חייב להם סכום כלשהו. על כך יצא קצפו של זילכה, ובית המשפט העליון נזקק אפוא לסוגיית יסוד בדיני האמונאות, שתעתעה לא פעם בבתי המשפט.

ממבט ראשון, היתה לזילכה סיבה לתרעומת. בפסיקה מקובלת העמדה כי על התובע מתן חשבונות "להצביע על שניים: על קיומה של מערכת יחסים מיוחדת בינו לבין הנתבע, המצדיקה מתן חשבונות, ועל כך שלכאורה בידו זכות לתבוע את הכספים לגביהם הוא תובע את מתן החשבונות" (ראו למשל יו.בי.אמ טרוול בע"מ נ' מעוז נסיעות בע"מ, מועצת הפירות ייצור ושיווק נ' מהדרין בע"מ). פסקי דין אלה ונוספים להם, שחלקם מסתמכים על ספרו של אורי גורן, מדגישים כי "ככלל, אין תובע רשאי לבקש צו למתן חשבונות על מנת לברר כמה חייב לו הנתבע."

קוראיו הנאמנים של הבלוג אף זוכרים בוודאי את עניין אנטקי סנטר לריפוי בצמחים בע"מ נ' ח'ליל, שלימים אושר בבית המשפט העליון בעניין ח'ליל נ' אנטקי סנטר לריפוי בצמחים בע"מ. שם ציין השופט דנציגר כי "המשיבה הוכיחה שקיימת לה עילת תביעה לכאורית להשבת הסכומים לגביהם היא תבעה את מתן החשבונות, ולו ביחס לחלק מהם."

ברשימה קודמת בעקבות פסק דין אנטקי בערכאה קמא עמדתי על הקושי בעמדה זו. בתמצית, היא נכונה ככל שמדובר בעילה לא-אמונאית ושגויה כאשר מדובר בעילה אמונאית. בתביעת חשבון בעילה אמונאית אין התובע צריך להראות זכות לכאורה לתבוע כספים, ותכליתו של החשבון הזה מקדמת דנא היא בדיוק כדי לברר האם וכמה חייב לו הנתבע. יתר על כן, לנהנה ביחסי אמונאות יש זכות לתבוע חשבון בכל עת לפי דרישה (סבירה, on demand). זהו חלק מהליבה הקשה של חיובי האמונאות שאין לגרוע מהם, אף לא בהסכמה (ראו מאמר).

על רקע זה, השופט סולברג בעניין זילכה השכיל לקבוע כי

לעתים די בקיומם של יחסי נאמנות ושותפות, על מנת להצדיק צו למתן חשבונות. אמנם "בדרך-כלל בתביעה למתן חשבונות נדרש, בנוסף ליחסים המיוחדים, כי יוכח שלתובע קמה זכות תביעה לגבי הכספים אשר בגינם הוא מבקש לקבל חשבונות"; ואולם, "בהתקיים זיקת נאמנות זכות זו עומדת בפני עצמה והיא אינה מותנית אף בהוכחת זכות תביעה ביחס לאותם הכספים אשר לגביהם מבוקשים החשבונות" (ע"א 5444/95 עמותת בני מוטרנות הגליל נ' הארכיבישוף סלום, פ"ד נא(4) 811, 819 (1997)). זאת, גם לאור סעיפי החוק הנזכרים, ובהתחשב עם העובדה שיחסים מיוחדים כאלו מחייבים שקיפות בין השותפים או בין הנאמן לנהנים; אך גם משום שיחסים כאלו עשויים לבסס מיניה וביה זכות תביעה לכאורית.

"זיקת הנאמנות" שמציינת הלכת מוטרנות הגליל מכוונת ליחסי אמונאות. זהו אותו "אימון מיוחד" שאליו כיוון השופט ש"ז חשין בהלכת פופקו נגד חמדי, כאשר קבע כי "אדם העושה פעולות בתוקף אימון מיוחד אשר ניתן בו על ידי חברו – סוכנו של בית חרושת, למשל, או הממונה על קרן נאמנות – יהא חייב לתת חשבונות לחברו זה, ו[…]לבית המשפט יהיה הכוח לכפותו לעשות כן." על התובע להראות אפוא שהנתבע היה אמונאי שלו, ובכך די. כתום החשבון ולאור מימצאיו יוכל הנהנה לבחור איזה סעד הוא מעדיף, וגם בכך נבדלת העילה האמונאית מיתר העילות האזרחיות (ראו רשימה קודמת).

לא נתנשי מינך ולא תתנשי מינן.

את באה לפה הרבה? אתה פה פעם ראשונה? – הרשמו לעידכונים בכפתור "הרשמה"!

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s