הנסיכה שעמדה מנגד – אחריות נושא משרה להפרת חובת אמון של נושא משרה אחר

בעניין Byers v. Chen הטילה מועצת המלכה אחריות על דירקטורית שהייתה גם הבעלים של חברה פרטית, לאחר שהחברה פרעה הלוואה בשעה שהייתה חדלת פירעון. במקום לפנות לנתיב השגרתי של ביטול העדפות, נקט המותב מהלך יפה, הנשען על הפרת חובת אמונאות במחדלה של הדירקטורית למנוע את התשלום. רשימה זו עומדת על היתרונות בגישה שננקטה ועל היסודות המקבילים שלה בדין הישראלי.

נינגנינג צ'ן, המכונה דיאנה בפי מכריה ו"נסיכת הפלדה" בפי מוקיריה, עשתה הון רב במסחר בברזל ובמחצבים אחרים (בתמונה, על רקע חווילה בבוורלי הילס שרכשה בהנחה). היא הייתה דירקטורית בחברת PFF וגם בעלת המניות היחידה בה, דרך חברה בבעלותה המלאה. לאחר שהחברה נעשתה חדלת פירעון, היא החזירה הלוואה של 13 מיליון דולר שקיבלה ממכר עסקי של צ'ן, וכמה שבועות אחר כך נכנסה לפירוק. את התשלום ביצע מנהל אחר בידיעתה של צ'ן.

צילום: Dirt.com

מועצת המלכה קבעה:

[W]hen making or authorising payments from PFF’s account, Miss Chen had a fiduciary duty to act honestly and in good faith in what she believed to be the best interests of PFF and, through PFF, as an insolvent company, in the best interests of its creditors. … Further, in light of PFF’s insolvency, the normal principle that Miss Chen, as the ultimate owner of PFF, could waive or ratify any such breach of duty was displaced. …

It has been held in a number of cases, correctly, in the Board’s opinion, that a director may not knowingly stand by idly and allow a company’s assets to be depleted improperly … To the contrary, a director who knows that a fellow director is acting in breach of duty or that an employee is misapplying the assets of the company must take reasonable steps to prevent those activities from occurring.

לפיכך נקבע, כי במחדלה מלהתערב ולעצור את התשלום הפרה צ'ן את חובות האמונאות שלה לחברה. מכיוון שהסעד – חשבון כאמונאי מפר – הוא מיטבי, לא נמצא טעם לדון בטענות חלופיות בדבר העדפות והעברות פסולות לפי ה-Insolvency Act 2003 של איי הבתולה הבריטים:

Miss Chen’s liability to account will be a sufficient remedy for the Liquidators, and a parallel remedy under the Act … could not provide for them anything of greater value than they will obtain from the Board’s conclusion that she was in breach of fiduciary duty.

פסק דין Chen תואם את הדין הישראלי, ומספק תזכורת לכמה נקודות לצד דוגמה נאה לכתיבה שיפוטית אפקטיבית. ראשית, בערעור קוסוי נ' בנק י.ל. פויכטונגר בע"מ ציין השופט ברק, כי "חובת האמון חובה אישית היא, והיא כוללת בחובה את החובה למנוע ממנהלים אחרים הפרת חובתם שלהם." הפרופוזיציה הזו נפסקה להלכה בעניין השקעות ופיתוח נוית בע"מ נ' אלישר. שם קבע הנשיא וינוגרד לנוכח הלכת קוסוי, כי

חיובו של מנהל אחד למנוע הפרות מהמנהל האחר קם במקום בו המנהל היה מודע לקיומן של ההפרות, או לפחות התעורר בליבו חשד, שלא טרח לבררו שכך נעשה. במיוחד נכונים הדברים היכן שמתבקש בית-המשפט לחייב מנהל בגין העובדה שלא מנע מהמנהל האחר ביצועם של מעשי מרמה תוך ניהול החברה. … איני רואה לנכון לקבוע שמן הדין הוא שכל מנהל בחברה יפשפש ויחקור אחר מעשיו של המנהל האחר בכל רגע נתון, רק מפני שירצה להימנע מתביעה עתידית בגין הפרת חובת האמון שלו עצמו. אני סבור שגם אין זה לטובת החברה שבכך יעסקו מנהליה. ברגיל, צריך לשרור אמון בין המנהלים, ורק אם מתעורר חשד כלשהו, על המנהל לעשות הכל כדי לבררו.

לפי הלכת אלישר, אחריות של מנהל להפרת חובת אמון בשל עמידה מנגד לנוכח הפרת חובת אמון של מנהל אחר מחייבת להראות ידיעה או עצימת עיניים (שכמוה כידיעה) של הראשון להפרה של האחרון. בכך היא עולה בקנה אחד עם הלכת Chen ועם פסיקה נוספת באנגליה שקבעה כך (ראו הפניות שם ובעניין Bramston v. Pye). בד בבד, הלכת אלישר מזכירה את ההלכה המתפתחת בעניין חובת ההשגחה (duty of oversight) בעקבות הלכת Caremark הדלאוורית. הלכה זו מבוססת על הזנחה מודעת, המהווה הפרת חובת אמון בחוסר תום לב (כיסוד נפשי, כמובן; ראו מאמר מאת רועי שפירא). מכיוון שיסוד זה כולל גם פזיזות, עשויה להשאל שאלה אם די בכך להפרת חובת אמון בעמידה מנגד. לדעתי, כך הדבר (השוו אוסטרובסקי נ' חברת השקעות דיסקונט בע"מ ורשימות קודמות כאן וכאן).

שנית, פסק דין Chen מחדד דין ותיק בדבר חובת הדירקטורים להתמקד בטובת הנושים, כאשר החברה חדלת פירעון למעשה אך טרם הגיעה להליכי חדלות פירעון. המובאה שלעיל בדבר אי-נפקותם של ויתור או אישרור של בעלי המניות מכוונת להלכה המנחה בעניין Duomatic, שנידונה בחלק אחר של פסק הדין. הלכה זו מסייגת את כוחם של בעלי המניות להסכים פה אחד להפרת חובת אמון בחברה בכך שהדבר לא ייפגע בעניינם של הנושים. הדין הישראלי נוקט עמדה זהה, ובכלל זה הסייג בדבר אי-פגיעה בנושים, לפי הלכות אדורם מהנדסים בע"מ נ' גת והררי נ' בנק לאומי לישראל בע"מ. חובה זו חלה כללית, ואינה תלויה ב"חובת הצימצום" לפי סעיף 288 לחוק חדלות פירעון (ראו מאמר).

לבסוף, נקודה לעניין הסעד. מועצת המלכה עמדה על כך שסעד החשבון יקנה למפרקים יותר מכל עילה אחרת, ובכלל זה טענות להענקות והעברות פסולות לפי סעיפים 245-246 לחוק חדלות פירעון הבתולי, המקבילים לסעיפים 219–220 לחוק חדלות פירעון הישראלי. אף זו תזכורת מועילה למי שישכילו להסתייע בה. עם זאת, היא רלוונטית כאשר האמונאי-המפר הנתבע הוא בעל אמצעים, כפי שהיה בעניין Chen. במקרים אחרים אין מנוס מלפנות למקבל הנכסים. ככל שכרוכה בכך בהפרת חובת אמון, דיני האמונאות עשויים להקנות סעדים עדיפים גם אז (ראו רשימה קודמת).

באה לפה הרבה? אתה פה פעם ראשונה? – הרשמו לעידכונים בכפתור "הרשמה"!