הנשר והכריש – נושא משרה המקבל תשלום מבעל השליטה: הסעדים

רשימה זו ממשיכה את הדיון בפרשת דה לנגה נ' החברה לישראל בע"מ, שבה נקבע כי אסור לבעל שליטה לשלם לנושא משרה תשלום המסכל את מדיניות התגמול בחברה ואת מערך התמריצים של נושאי המשרה. תשלום זה, בדומה לתשלום שוחד, גרם לנושאי המשרה להיות שרויים בניגוד ענינים וכך להפר את חובת האמון שלהם. לאחר שרשימה קודמת עסקה בבסיס להטלת האחריות על נושאי המשרה ובעל השליטה, רשימה זו מתמקדת בסעדים הרלוונטיים ובמרכזם השבה בעשיית עושר ולא במשפט וחשבון בדיני אמונאות.

חבות נושאי המשרה

השופטת רונן סברה כי הסעד המתאים במקרה של הפרת חובת אמון הוא השבה, וכי "הבסיס המשפטי לסעד ההשבה מקורו בין היתר בדיני עשיית עושר ולא במשפט." עוד קבעה כי המבקשת הוכיחה לגבי נושאי המשרה את שלושת התנאים שבסעיף 1 לחוק עשיית עושר ולא במשפט, הדורש התעשרות שלא כדין על חשבון המזכה. היסוד האחרון הוא הבעייתי, כפי שציינה, שכן המזכה בשוחד אינו התובעת (החברה) אלא צד שלישי (בעל השליטה).

בית המשפט מנסה להתמודד עם הבעיה בשתי דרכים: ראשית, בקביעה כי יש חובה להעביר לחברה את טובת ההנאה שהתקבלה שלא כדין; שנית, בהסתמכות על שתי הלכות מנחות, בענין A-G for Hong Kong v. Reid ו-FHR European Ventures LLP v. Cedar Capital Partners LLC, ובהמשך – על פרשת Grimaldi v. Chameleon Mining NL (No. 2). בית המשפט מפנה גם לפרשת אגריפרם אינטרנשיונל בע"מ נ' מאירסון, שבה סבר בית המשפט העליון אגב אורחא כי ניתן להתעלם מן התנאי השלישי מטעמי הרתעה, בפרט לגבי הפרת חובת אמון. לפיכך נקבע כי יש לראות את התעשרות נושאי המשרה כאילו באה "על חשבון" החברה.

הטעם הראשון אינו תומך במסקנה, בכל הכבוד, מכיוון שהוא מניח את המבוקש. חובת ההשבה בדיני עשיית עושר נועדה לתקן חיסרון שאירע לתובע-המזכה. החיסרון קודם להשבה כענין מושגי הכרחי. העדר חיסרון עשוי אמנם לשלול חובת השבה בעשיית עושר, כפי שמורה סעיף 2 לחוק, אך אין בכוחו של העדר חיסרון להצמיח אותה. אמרת האגב בהלכת אגריפרם, שעסקה בעשיית עושר בהקשר חוזי, עושה צעד בכיוון הנכון בהצביעה על יחסי אמונאות (בית המשפט מזכיר שותפות, נאמנות ושליחות) כמצבים מובהקים שבהם ניתן להתעלם מדרישת החיסרון.

המהלך המשפטי העיקרי מצוי בהסתמכות על הלכת Reid של מועצת המלכה והלכת FHR של בית המשפט העליון באנגליה, לצד הלכת Grimaldi מבית המשפט הפדרלי האוסטרלי. הלכת Reid קובעת כי אמונאי (עובד ציבור באותו מקרה) חייב לתת חשבון בגין שוחד שקיבל והוא מחזיק את השלמונים ואת תמוריהם (מקרקעין שם) בנאמנות קונסטרוקטיבית לטובת הנהנה (המדינה). פסק דין FHR, המפגין משפטנות מרהיבה לצד ענווה שיפוטית, מאמץ את הלכת Reid בדין האנגלי. הנשיא לורד נויברגר מזכיר את הכלל הוותיק:

Another well established principle, which applies where an agent receives a benefit in breach of his fiduciary duty, is that the agent is obliged to account to the principal for such a benefit.

אף כי דין החשבון החל על אמונאים קיים במשפט הישראלי מראשית ימיו, כיום הוא אינו מוכר לרבים, והוא לא עקב אחר ההתפתחויות בשיטות האחיות שהדין בהן מתוחכם ועדכני. קליטת ההלכות האלה למשפט הישראלי מהווה לפיכך התפתחות חשובה ומבורכת.

ההסתמכות בענין דה לנגה על הלכות Reid ו-FHR מבססת אפוא תביעת חשבון כלפי נושאי המשרה לשלילה של הבונוס. זאת, הגם שלמקרא ההחלטה נדמה לעתים שבית המשפט משתדל לחמוק מן המסגרת הזאת. בד בבד, היא מחלישה את תביעת ההשבה בעשיית עושר. דיני עשיית עושר בדין האנגלי – בפרט, כפי שהם משתקפים כיום בריסטייטמנט האנגלי בנושא – מחריגים מתחולתם בין היתר הפרות של חובות אמונאות. הדין האוסטרלי נחרץ בהתנגדותו להתמרת עילות אמונאיות לעילות בעשיית עושר, וזאת תוך הכרה בחשיבותם של שיקולי עשיית עושר.

Shark v Eagle2לנוכח הלכות אדרס חמרי בנין בע"מ נ' הרלו אנד ג'ונס ג.מ.ב.ה ואגריפרם, הדין הישראלי קרוב יותר לדין האנגלי ואולי אף מרחיב יותר לגבי תחולתם של דיני עשיית עושר ולא במשפט. כך או כך, נקודת המפתח היא שדינים אלה ודיני האמונאות נבדלים מבחינת תכליתם במשפט הפרטי ועל כן גם בתכונות היסוד שלהם. (על זאת ועל הדימוי החייתי שבכותרת ראו אתם-יודעים-איפה). ניתן אפוא לנסות ולתבוע על הפרת חובת אמון בעילה בעשיית עושר בנוסף לעילה אמונאית. אולם יש להמנע מלערב מין בשאינו מינו, ובמיוחד להזהר מלהכליא חשבון והשבה, למרות הדימיון ביניהם, שכן התוצאה תהיה עקרה וסופה לפגוע בצד חסר הישע ביחסי אמונאות.

הנסיבות בפרשת דה לנגה מדגימות היטב את הנקודה. עורכי דין המייצגים נהנה-ניפר, כגון חברה מול דירקטור, עושים לעתים מלאכה חלקית וטוענים רק למקצת העילות והסעדים העומדים לרשותם (ראו דוגמאות כאן וכאן). לא כך הפעם. ההחלטה מלמדת שבאי כוח המבקשת טענו לחשבון ולשלילה (disgorgement) בנוסף לעילות האזרחיות האחרות. מעבר לעובדה שבית המשפט לא עמד על כך שהסימוכין שלו מכוונים לחשבון ולא להשבה, סברתו שהעילות השונות מכוונות שתיהן להשבה בעשיית עושר בטעות יסודה. מלבד הגנות קנייניות-שביושר חשבון מקנה לנהנה יתרונות ייחודיים, ובכללם נטלי ראיה מקלים, גילוי מלא, וזכות לבחור את הסעד עד למועד מתן פסק הדין. מנגד, מעבר לדרישת החיסרון, השבה בעשיית עושר כפופה לסייגים שאינם חלים על חשבון ביחסי אמונאות, ובראשם "שיקולי צדק" לאי-מתן הסעד לפי סעיף 2 לחוק עשיית עושר, שהשופטת רונן הזכירה. נקודה זו במיוחד ראויה אפוא לתיקון.

חבות בעל השליטה

דגם ההשבה בעשיית עושר קורס לגמרי לגבי חבותו של הגורם/המסייע להפרת חובת אמון – בעל השליטה בעניננו. זאת, גם לשיטתו של דניאל פרידמן בספרו, כיום במהדורה עם אלרן שפירא בר-אור. בית המשפט אכן עמד על המורכבות הנובעת מהטלת החבות עליו, והסתמך בהקשר זה על פרידמן ושפירא בר-אור ועל ספרי, המאזכר את פרשת Grimaldi. מכאן עבר להחלת חובת השבה על משלם ה"שוחד" מכוח הוראות חוק עשיית עושר. זהו מהלך רעוע, בכל הכבוד. מועצת המלכה ציינה בפרשת Royal Brunei Airlines v. Tan כי חבות המסייע אינה מבוססת על השבה: “Recipient liability is restitution-based, accessory liability is not”. בעקבות פסיקה קודמת הבהירה מועצת המלכה אך לאחרונה בפרשת  Akita Holdings Ltd v. Turks and Caicos Islands, המוכרת לקוראי הבלוג, כי חבותו היא לתת חשבון:

The liability of a knowing participant to account for profits … follow[s] from “the premise that the defendant is held liable to account as if he were truly a trustee to the claimant.”

חבות ביחד ולחוד

הנקודה האחרונה נוגעת להטלת החבות על נושאי המשרה ובעל השליטה ביחד ולחוד, אשר בית המשפט אישר בלא דיון מפורט מעבר להבהרה שהחברה לא תגבה פעמיים. למעשה, הסוגיה מורכבת יותר, במיוחד בנסיבות דנן, שבהן המסייע נתבע בגין טובת הנאה שלא צמחה לו עצמו. לדעתי, יש טעמים טובים להטלת חבות ביחד ולחוד, אולם האסמכתות בנושא אינן אחידות. בפרט, גישתו של בית המשפט בפרשת Grimaldi מסוייגת בנושא, אך בעניננו ראוי להחיל את עמדתו לגבי תרחיש דומה:

If the fiduciary and the third party assistant or recipient act in concert to secure a mutual benefit, … they are jointly and severally liable to the wronged beneficiary/principal to restore the trust or to account for the profits made.

תודה לעמית ששלח לי את ההחלטה.

נסיים בשיר.

את באה לפה הרבה? אתה פה פעם ראשונה? – הרשמו לעידכונים בכפתור "הרשמה"!

מודעות פרסומת

מחשבה אחת על “הנשר והכריש – נושא משרה המקבל תשלום מבעל השליטה: הסעדים

  1. איתי פיגנבאום

    משתף בהרהור – חושב שהרבה מקוראי הבלוג ישמחו לקרוא מחקר אמפירי על הרגלי הציטוט וההסתמכות של שופטי המחלקה הכלכלית. תחושת הבטן שלי הינה שדלוואר מובילה ובפער גדול. אני קורא כאן שהשופטת רונן הפליגה למחוזות פחות שכיחים (לפחות למחלקה הכלכלית). אני מניח שזה בגלל שהדין בדלוואר פחות מפותח בהקשר הספציפי של חבות וחשבון . זה מרתק. ואז שאלת ההמשך היא כיצד ההחלטות הספציפיות על ההלכות בבריטניה הגדולה וחבר העמים האוסטרלי הגיעו לכתבי הסיכומים של הצדדים. בתקופה שאני למדתי לתואר ראשון, לא ניתן היה למצוא את הנושאים האלו לא באף סיליבוס (למיטב זכרוני).

    אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s