אינטגרציה בחלקים – כיצד יחושב הסעד נגד נאמן (או דירקטור) שפעל בלא אישור?

שני פסקי דין שניתנו לאחרונה לגבי נאמנים שהפרו את חיוביהם מלמדים על הפער שבין הסעדים שהדין הישראלי מקנה לנהנים ובין הסעדים שהללו תובעים ובתי המשפט פוסקים להם. כך היה בעניין רוזנטל נ' שטבהולץ, שבו עורך דין שפעל כנאמן להסכם הלוואה הפר את הוראות הנאמנות בקשר לבטוחות שהופקדו בידיו, וכן בעניין הורביץ נ' קרן אינטגרל שותפות מוגבלת, שבו המנהלים והנאמנת של קרן גידור הביאו לסטייה ממדיניות ההשקעה של הקרן, ובכך – להפסדים כבדים. בחישוב הסעד בשני המקרים יישמו בתי המשפט עקרונות מדיני הנזיקין והחוזים במקום מדיני האמונאות, לרווחתם של הנאמנים המפרים ולהוותם של הנהנים הניפרים.

בפרשת רוזנטל קיבל עורך הדין הוראות כיצד לפעול כנאמן בכמה בטוחות (שטרות ומגרשים), אך הוא הפר אותן וההלוואה לא נפרעה במלואה. המחלוקת הכספית נגעה להפרשי הצמדה וריבית. השופטת ביבי דחתה את דרישת התובעת שהנאמן ישלם אותם לפי הנוסחה ההסכמית עד מועד סילוק ההלוואה, וקבעה כי אלה ישולמו כך עד למועד ההפרה שלו, ולאחר מכן יחושבו לפי דין (בשיעור נמוך יותר):

מקור חובותיו של הנתבע הינו אינו חוזי אלא הינו נובע מהפרת חובות הנאמנות והזהירות על ידו – הפרות אשר מובילות לאחריותו בנזיקין. ההבדל בין מקורות חיובו של הנתבע, יש בו בכדי להשליך על שאלת הנזק. כך, בעוד שלו חיובו של הנתבע היה נובע מההסכם, הרי שהיה על הנתבע "להיכנס בנעלי" הלווים בהסכם ובהתאמה לכך, היה עליו לשלם את התשלומים המוטלים עליהם בהתאם להסכם לרבות תוך הצמדתם בהתאם למנגנוני ההצמדה הקבועים בהסכם. שונים הם פני הדברים מקום בו מקור החיוב הוא נזיקי, שאז יש לזהות את המועד בו הופרה חובת הזהירות או הנאמנות ולבחון את הנזק הקשור בקשר סיבתי להפרת חובות אלו, תוך קביעת פיצוי שיהא בו בכדי להשיב את המצב לקדמותו.

בפרשת אינטגרל החל אחד אדריאן דוידסקו לנהל עבור עמיתים משירותו הצבאי השקעות במכשירי מימון נגזרים. הפעילות התפתחה לכדי קרן גידור בניהולו, שנקטה מדיניות השקעה המתמקדת במדדים ואינה רגישה לתנודות השוק, תחת פיקוח החברה לנאמנות של בנק המזרחי. בידיעת החברה לנאמנות העבירו דוידסקו ותאגידים שבשליטתו את הפעילות למסדת חדשה באיי קיימן והחלו להשקיע במניות דלות-סחירות. ההפסדים לא איחרו לבוא, והמשקיעים איבדו כך כספי פרישה וחסכונות אחרים. השופטת קרת-מאיר קבעה כי מנהל הקרן, דוידסקו ונאמנות מזרחי הפרו חובות נאמנות וזהירות וכן התחייבויות הסכמיות כלפי המשקיעים. לפיכך פסקה:

מקובלת עלי עמדת התובעים לפיה יש להעמיד אותם באותו מצב בו היו בסמוך לתחילת ההשקעה במניות – שהיא הפעולה שנעשתה בניגוד ומחוץ למתחם ייפוי הכוח ומדיניות ההשקעה שהוסכמה בין הצדדים. נראה כי המקרה שלפניי הינו מקרה בו ראוי לחשב את הנזק בדרך של אנלוגיה ל-"פיצויי ביטול" – אחת השיטות אשר צוינו על ידי כב' השופט אנגלרד ב[פסק דין קרטין נ' עתרת ניירות ערך בע"מ]. …

הצדקתה של החלת שיטה חישוב זו בפסק דין קרטין נבעה מהעובדה כי "ההפרה הממושכת של חובת הנאמנות מצד מנהל תיק ההשקעות מן הראוי כי תעניק לנפגע את הזכות לדרוש את ביטול כל השליחות תוך כדי החזרת מצב לקדמותו". הובהר, כי בגישה זו ישנה הגבלה מסוימת בזכות הנפגע לפיצויים שכן לאור העובדה שהמטרה להשיב את מצב הנפגע לקדמותו, אין הוא זכאי למניעת הרווח שעשוי היה לצמוח לו בניהול מוצלח של תיק ההשקעות.

לפיכך חושב הנזק כפי שהציע מומחה מטעם התובעים, אך מבלי להוסיף לו רווח משוער כפי שהלה הציע. "ההנמקה להלן מתבססת על דיני הנזיקין," נקבע, "אולם, היא ישימה גם לחבות הנתבעים על פי דיני החוזים; על פי חוק השקעות משותפות בנאמנות ועל פי חוק הנאמנות."

עם כל הכבוד, בשני המקרים הגיעו בתי המשפט לתוצאה מוקשה, והתובעים, הנהנים-הניפרים, איבדו סעדים עדיפים שהיו עשויים להנתן להם אילו טענו כדבעי. שני בתי המשפט הדגישו שהבסיס לסעד הוא דיני הנזיקין. השופטת ביבי הוציאה בכך את דיני החוזים, ואילו השופטת קרת-מאיר – להיפך, משמצאה חפיפה בין דיני הנזיקין ודיני החוזים לעניין הסעד ואף ציינה כי גם חוק הנאמנות מנביע תוצאה זהה. למרבה הצער, אף אחת מהקביעות האלה אינה מדוייקת.

משטר הסעדים החל על נאמן המפר את הנאמנות או את חובת האמון אינו מבוסס על דיני נזיקין ולא על דיני חוזים (וגם לא על דיני עשיית עושר ולא במשפט, למי שתהו לרגע). אין לכחד, כי זו פרופוזיציה לא-אינטואיטיבית בעליל לנוכח הוראות בחקיקה המתייחסות לפיצויים על נזק – למשל, סעיף 12(א) לחוק הנאמנות, המפנה לסעיף 5(א) לחוק השומרים, הקובע בתורו כי "היה השומר אחראי לאבדן הנכס או לנזקו, זכאי בעל הנכס לפיצויים הניתנים בשל הפרת חוזה."

ההסטוריה החקיקתית של הוראות הסעדים בחקיקה האזרחית מלמדת על שיבוש חמור. ראשיתו בסעיף 9(א) לחוק השליחות, שלפיו "זכאי השולח לתרופות הניתנות בשל הפרת חוזה." נוסח זה התגלגל גם לסעיף 256 לחוק החברות. דא עקא, אהרן ברק בספרו על חוק השליחות טען כי משמעות סעיף 9 כמעט הפוכה מפשטו, והיא "נועדה, לפי פירושה הנכון, להוציא תרופה בנזיקין." מנגד, השופט אנגלרד בעניין קרטין הסתייג מכך, וסבר אגב אורחא כי עומדים לניפר סעדים בנזיקין, בחוזים ובעשיית עושר (לפירוט ראו נא בספרי).

אלה ואלה דברי אלוהים חיים, אולם בין כך ובין כך, המקור העיקרי לסעדים בנאמנות וביחסי אמונאות אחרים מצוי בדיני האמונאות הכלליים. כך, למשל, פסק השופט בך בפרשת קוגלר נ' שוסהיים כי ההוראות הנזכרות אינן מגבילות את הסעדים לפיצויים, ובעניין קאסם נ' קאסם לא היסס מ"מ הנשיא שמגר להחיל בקשר לחוק השליחות את מוסד הנאמנות הקונסטרוקטיבית.

נאמנים ואמונאים אחרים נתונים למשטר של חשבון (accounting; מתן חשבונות). בגדרו עליהם לתת גילוי מלא לפעולותיהם ולשאת באחריות למחדלים. תפיסת היסוד של החשבון אינה מבוססת על השבת המצב לקדמותו, כבדיני נזיקין, אלא קרובה ברוחה לאכיפה/קיום בדיני חוזים תוך שהיא נבדלת מהם ביסודות חשובים. החשבון מיועד להביא את האמונאי לקיים את חיוביו או לכך שכאילו קיים אותם. בין היתר, בניגוד לדיני החוזים, אין בו תחולה לכללי הסיבתיות וריחוק הנזק הנוהגים בהם, והסעד נאמד במועד פסק הדין ולא במועד ההפרה. זה פישרה של הלכת קרטין, שהתבססה על עקרונות וסימוכין מדיני האמונאות בקביעת הפיצויים שם.

בעריכת החשבון עומדים לרשות הנהנה שני כלים עיקריים: פסילה (falsification) והוספת חיוב (surcharge). כאשר מתגלה הפרה שלא קיבלה אישור תקף, יש לנהנה בחירה (election) בין פסילת הפעולה לבין אימוצה (ראו רשימה קודמת). את הנפקות הרדיקלית של פסילה היטיב לתאר השופט אדלמן בעניין Agricultural Land Management Ltd v Jackson (No. 2) לאור סימוכין וותיקים: “the Court treat[s] an unauthorised investment as if it ‘had not been made or had been made for [the trustee’s] own benefit out of his own monies’”. לכך הוסיף הבהרה כי דין זהה חל כיום גם על אמונאים נוספים כגון דירקטורים.

לעומת הפסילה, המאיינת פעולות לא-מאושרות, הוספת חיוב מטילה על הנאמן להכניס לקרן הנאמנות כל מה שהיה עליו להביא אליה, בין מחמת משימתו ובין מכוח הדין. כך, למשל, תמומש זכותו של הנהנה לשלילה של שלמוני שוחד שקיבל האמונאי (ראו רשימה קודמת).

החשבון והכללים לעריכתו נקלטו אצלנו בראשית שנות המדינה והיו ידועים לשופטים אז (ראו פופקו נגד חמדי, לוין נ' לוין ורשימה קודמת). ידע זה דעך במרוצת השנים, וכיום יש עורכי דין ובתי משפט שאינם מכירים את הדין החל והעומד לרשותם. במקומו הם פונים לדינים אחרים המוכרים להם, שאמנם עשויים לחול במקביל, אך הם אינם הולמים את התכלית המיוחדת של דיני האמונאות – להגן על יחסי אמונאות בתקיפות יתירה לעומת יחסים אחרים במשפט הפרטי.

לאור זאת ניתן להציע פתרונות חלופיים למחלוקות בפרשות רוזנטל ואינטגרל, שאינם מבוססים על השבת המצב לקדמותו. משחרג הנאמן בעניין רוזנטל מהוראותיו כפי שחרג, הוא קשר את עצמו לכך שההלוואה לא נפרעה והריבית ההסכמית המשיכה להיצבר. לנהנה היתה אפוא זכות להוסיף את החיוב הזה לחשבון.

הסעד בעניין אינטגרל מורכב יותר. עם כל הכבוד, היתה זו טעות להסתפק בפיצויי ביטול, רחבים ככל שיהיו לפי הלכת קרטין. זאת מכיוון שאין לכפות על הנהנה סעד השקול לביטול כשיש לו בחירה לדרוש במפגיע סעד השקול לקיום. הסעד העדיף כאן מכיל שני חלקים: פסילה – ובכך שיקום קרן הנאמנות למצבה ערב ההפרה – ולצידה הוספת חיוב בגין הרווח שהקרן היתה צפוייה לעשות (וניתן לראות את ההוספה כמכילה במובלע את הפסילה). בעניין וינבלט נ' משה בורנשטיין בע"מ הכירה השופטת שטרסברג-כהן באפשרות עקרונית לפסוק סעד בגין רווח מהשקעה חלופית. בנסיבות דנן נראה שהדבר מתבקש אף כעניין שבזכות באמצעות הוספת חיוב בגין הרווחים הצפויים בקרן המקורית.

באה לפה הרבה? אתה פה פעם ראשונה? – הרשמו לעידכונים בכפתור "הרשמה"!