דברי בלע – חילוט, זכויות קנייניות ועשיית עושר בעקבות הפרת חובת אמון

בעניין Crown Prosecution Service v. Aquila Advisory Ltd נדרש בית המשפט העליון בבריטניה לעמוד על היקף השתרעותו של חילוט בגדר הליך פלילי ביחס לרווחים שהפיקו דירקטורים מניצול הזדמנות עסקית של החברה. נקודתנו בוחנת את התאמת הקביעות שם לדין הישראלי ואגב כך – גם את השימוש בתביעה בעשיית עושר ולא במשפט במתכונת המזכירה "חילוט אזרחי".

חברת VTL עסקה במתן שירותי ייעוץ מס. שני דירקטורים שלה השתמשו בה גם לייעוץ מס עברייני, והרוויחו כך כמה מיליוני ליש"ט. השניים הועמדו לדין, וניתן צו לחילוט הכספים שהשיגו בעבירה לפי חוק החילוט האנגלי, Proceeds of Crime Act 2002 (POCA). המשיבה, אקילה, שרכשה את (מה שנותר מן) החברה, טענה כי הכספים שייכים לה במלואם בהיותם טובת הנאה שהושגה תוך ניצול הזדמנות עסקית של החברה.

בית המשפט קבע כי הדין עם החברה ומי שבאה בנעליה. כל טובת הנאה שמפיק אמונאי אגב הפרת חובת אמונאות שלו כפופה לחשבון ולשלילה בידי הנהנה, ועד אז היא מוחזקת בנאמנות קונסטרוקטיבית לטובתו. הנאמנות הקונסטרוקטיבית מקנה לנהנה הניפר, החברה במקרה זה, הגנה קניינית מפני נושיו של האמונאי המפר (ראו FHR European Ventures LLP v. Cedar Capital Partners LLC). זכות קניינית זו עומדת גם בפני כוח החילוט של המדינה:

The overarching principle of POCA is that neither a confiscation order under Part 2, nor a civil recovery order under Part 5, nor the money laundering provisions in Part 7 interfere with existing third-party property rights. … POCA reflects the approach of the Drug Trafficking Offences Act 1986 which preceded it, … that confiscation orders should not interfere with the property rights of innocent third-parties.

כך יצאה המדינה וידיה על ראשה. בית המשפט ציין, כי הדרך הייתה פתוחה בפניה לנקוט הליך פלילי והליך חילוט נגד החברה, אך לנוכח מחדל לא מוסבר של התביעה מלעשות זאת אין מקום לפגוע בזכויות קניין. בצר לה, טענה המדינה לפרשנות מרחיבה של החוק לנוכח שיקולי מדיניות כלליים התומכים בחילוט, בבחינת "לא יעלה על הדעת" – טענה שבית המשפט דחה בשתי ידיים:

POCA does not operate through the medium of public policy. It operates through the medium of its provisions. Its provisions determine whether persons are liable to confiscation orders and whether property is liable to be taken by the state. … it is therefore POCA which determines whether VTL/Aquila lose the rights which the directors’ acts give them, not some more generalised considerations of public policy (or illegality).

הניתוח המשפטי והגישה העקרונית העולים מעניין Aquila תופסים גם בדין הישראלי. במישור המשפט האזרחי הפקת טובת הנאה בקשר להפרת חובת אמון – דהיינו, הפרה של כלל איסור הרווח – מצמיחה תוצאות זהות לאלה שבדין האנגלי. המתווה הכללי של דיני האמונאות שלנו, המשתקף בהוראות חרותות שונות, מבטא דוקטרינה זהה (למשל, סעיף 15 לחוק הנאמנות). בתי המשפט בארץ לא נדרשו עדיין להכריע ישירות בתחולת הדוקטרינה של הלכת FHR, אך היא והורתה, הלכת AG for Hong Kong v. Reid, אוזכרו בהסכמה (ראו מדינת ישראל נ' אבנון; דה לנגה נ' החברה לישראל בע"מ). ובדין הישראלי כבדין האנגלי נאמנות קונסטרוקטיבית היא נאמנות מכוח הדין שפועלה קנייני (ראו אמסטר נ' טאובר טוב).

במישור של הדין הפלילי ודיני החילוט המצב מורכב יותר, אך התוצאה דומה בעיקרה. הסדרי החילוט החרותים באנגליה סיפקו השראה למקביליהם בישראל, אולם בניגוד למצב באנגליה, אצלנו יש עדיין כמה הסדרים חרותים שאינם לכידים (ראו חורש נ' מדינת ישראל). הצעת חוק סדר הדין הפלילי (חילוט תקבולי עבירה) משנת 2018, שמשרד המשפטים פועל לקידומה לקראת חקיקה, מבקשת לקבוע הסדר חילוט אחיד ואף היא הושפעה מהחוק האנגלי הגם שאינה זהה לו. בהקשר זה מעמדו של הנהנה הניפר הוא כשל "טוען לזכות ברכוש", כך שאין מדובר ב"רכושו של הנידון" (כיום, למשל, לפי חוק איסור הלבנת הון).

זאת ועוד. בעניין חברת החשמל לישראל בע"מ נ' כהן (מס' 242) נקבע, כי חברת החשמל רשאית לתבוע את טובת ההנאה האסורה (שלמוני שוחד) מהדירקטור המפר. זאת, חרף העובדה שהסכום חולט על ידי המדינה, כך שהוא מוחזק על ידיה בנאמנות קונסטרוקטיבית לטובתה. ברשימה קודמת הסברנו כיצד דיני האמונאות מבססים היטב תוצאה זו (עניין Faichney v. Aquila Advisory Ltd המוזכר שם הוא גילגול מוקדם של פסק דין Aquila דכאן).

על רקע זה נעיר, עם כל הכבוד, כי העובדה שדיני האמונאות מספקים כלים כה חזקים להגנה על הנהנה מעוררת תהייה ביחס לטעם שבפסיקה בעניין אבנון, שבה מתח בית המשפט העליון את תחולתם של דיני עשיית עושר ולא במשפט מתוך ניסיון מאומץ להביא להשתרעותם על תרחישים, אשר דיני האמונאות מכסים מניה וביה ובלא קושי (ראו רשימה קודמת).

אכן, כפי שהפסיקה בענייני חילוט שבה ומדגישה, יש חשיבות רבה להוצאת בלעו של המפר מפיו על מנת שלא יימצא חוטא נשכר. ואולם מדיניות מוצדקת זו, הקוראת לחלט את דבר הבלע, אינה צריכה להביא למתיחת איבריו של הדין עד שיתפוקקו, בפרט כאשר אין צורך ממשי בדבר. בעוד זכותו של הנהנה הניפר לשלילת כספי שוחד מתבקשת מתפיסות יסוד של דיני האמונאות, תביעתם בדיני עשיית עושר לפי הלכת אבנון על מנת שלא יהא חוטא נשכר אינה מתיישבת בקלות עם עקרון הליבה של דינים אלה – של יישום צדק מתקן ביחס להעברות ערך פגומות (ראו Investment Trust Companies v. Revenue and Customs Commissioners). החלה כה מרחיבה של דיני עשיית עושר מקרבת אותם לכלל דיני חילוט, ודומה שיש מקום לעיין בה.

באה לפה הרבה? אתה פה פעם ראשונה? – הרשמו לעידכונים בכפתור "הרשמה"!

6 מחשבות על “דברי בלע – חילוט, זכויות קנייניות ועשיית עושר בעקבות הפרת חובת אמון

  1. Yifat Naftali

    היי עמיר. כרגיל, רשימה מרתקת ומלמדת. אני תוהה אם ההתנגדות שלך לשימוש שעשה בית המשפט בדיני עשיית עושר ולא במשפט בעניין אבנון מקורה אכן בקשיים עם ההסבר התיאורטי של צדק מתקן לשימוש כזה, או יותר במחשבה שדיני האמונאות מתאימים יותר לנסיבות המקרה המדובר.
    אם זה הראשון, נדמה לי שיש דרכים להסביר את הטעם בהשבה בדיני עשיית עושר במקרים אלו שאינן מתמצות רק בצדק מתקן (ולמעשה, גם במקרים של נטילת רכוש על ידי מי שאינם אמונאים, יש קושי מסוים בהסבר של צדק מתקן). אם זה השני, אז על היתרונות של שימוש בדיני אמונאות אין אנו חלוקים, אבל אשמח לשמוע את דעתך ביחס לסיכון ההפוך – הרחבת יתר של יחסי אמונאות גם על מקרים שלא בהכרח הדבר מתבקש (למשל במקרה של Reading v. Att. Gen. [1951] A.C. 507 (H.L.)).

    אהבתי

  2. Amir Licht מאת

    יפעת,
    תודה על התגובה. כן ירבו.
    פסק דין אבנון מעורר כמה קשיים. על קשיים בניתוח של דיני אמונאות בו עמדתי ברשימה קודמת [הציבור מוזמן].
    הרשימה הזאת אכן מתייחסת, בשיא התמציתיות אך די כדי שעין חדה כשלך תזהה זאת, למישור של דיני עשיית עושר.
    ככל שיש בעניין אבנון תפיסה כללית של דיני עשיית עושר כאמצעי משפטי למנוע מצבי "חוטא נשכר" אף מבלי שיתקיימו כדבעי כל רכיבי האחריות בעשיית עושר, הרי שזו תפיסה מיושנת ואולי אף שגויה. בית המשפט העליון אמנם מסתמך על עמדה של פרידמן ברוח זו, ועל סמכותו בתחום אין חולק, אך הוא כתב את הדברים בתקופה אחרת.
    אם רוצים, אפשר לייחס לדיני עשיית עושר תכלית אקלקטית ובתוכה לכלול גם מניעת "חוטא נשכר" בתרחישי שוחד ו/או בתרחישי הפרת חובת אמון אחרים. זו כנראה גישת בית המשפט העליון בתור מעין המשך של תפיסת "הנשר הגדול" של ברק [למרות שבית המשפט עצמו לא מתייחס לעניין, וחבל].
    אני איני שייך למחנה "הנשר הדורסני" הריאקציוני, ודיני עשיית עושר עדיין בשלב התפתחות ראשוני, שמאפשר לעצב אותם בכל שיטה קצת אחרת. עם זאת, ככל שרוצים שדינים אלה ישתרעו גם על תרחישים טיפוסיים להפרת חובת אמון, הרי שהכרחי לבדל אותם מתרחיש הליבה של עשיית עושר – של העברות ערך פגומות. התוצאה תהיה דיני עשיית עושר א', דיני עשיית עושר ב', וברוח זו – כנראה גם דיני עשיית עושר ג' לתרחישים של אישוש זכויות קניין [vindication of property rights]. קשה לחלוק שזה מעורר קושי. עם כל הכבוד, נדמה לי שלא מחשבה מסוג זה הדריכה את בית המשפט בעניין אבנון אלא סיבות אחרות ואכמ"ל.
    לא בטוח שהבנתי את הנקודה ביחס לעניין Reading – זה מקרה סופר-מובהק של הפרת חובת אמונאות, ובית הלורדים אכן מציין זאת; וזה מקרה גבולי מאוד, אם בכלל, של עשיית עושר, וגם את זה בית הלורדים אומר שם, תוך שהוא מציין שבאותה עת כל הרעיון של unjust enrichment עדיין לא התגבש. אנחנו כבר לא שם. לפחות האנגלים כבר לא. החמצתי משהו?
    תודה שוב.
    עמיר

    אהבתי

  3. Yifat Naftali

    היי עמיר,
    תודה על התשובה המפורטת. נדמה לי שיש כאן שני דיונים נפרדים אך קשורים זה לזה. האחד, שמקומו בתוך דיני עשיית העושר, מה מקומן של ההלכות שכונו לעיתים בכתיבה האנגלית restitution for wrongs בהשוואה להלכות הנוגעות למקרים של restitution for unjust enrichment. בניגוד לאנגליה, אצלנו בארץ ההתייחסות לשתי קבוצות המקרים האלו מתבצעת תחת דיני עשיית עושר, בלי הבחנה ברורה, אכן (גם) בעקבות כתיבתו של פרידמן בנושא (וגם אולי מסיבות היסטוריות, מאחר שחוק עשיית עושר נחקק אחרי שכבר היה מקובל שמקרים מסוימים של נטילת קניין מקנים לתובע זכות לתביעת השבה). אני מסכימה שהקושי בכך הוא השאלה האם במקרים בהם תכלית ההשבה היא למנוע התעשרות עוולתית של הנתבע, מתקיים היסוד של ״על חשבון״ התובע באופן שמצדיק את סיווג המקרה כחוסה תחת דיני עשיית העושר (ולא דיני הנזיקין, למשל).
    הדיון השני הוא השאלה האם במקרים בהם מקורה של ההתעשרות בהפרת אמון של הנתבע, אנחנו נדרשים לדיני עשיית העושר, או יכולים להגיע לתוצאה הרצויה ישירות דרך דיני האמונאות. הנקודה שרציתי להעלות בהקשר זה (ומכאן ההפנייה לReading), היא האם העמדה ששוללת שימוש בדיני ע״ע במקרים אלו (להבדיל נניח מעמדה שמאפשרת הסדרה מקבילה של הנושא) לא תוביל להרחבה של דיני האמונאות, גם כאשר הדמיון ליחסי אמונאות מקובלים יהיה מוגבל. אני מסכימה כמובן שבית המשפט באותו מקרה פסק על פי דיני האמונאות (גם בשל היעדרה של תורה מגובשת בע״ע בזמנו). השאלה היא האם זה היה מוצדק (וראה מאמרך ״יחסי אמונאות בתאגיד – חובת אמון״, בהערת שולים 34). מאחר שזאת שאלה שמעסיקה אותי בימים אלו (בהקשר אחר, של השבת רווחים עקב הפרת חוזה), עניינה אותי עמדתך העדכנית בנושא.
    יפעת

    אהבתי

  4. Amir Licht מאת

    יפעת,
    לפסקה הראשונה בדברייך – אכן.
    לפסקה השנייה – באופן עקרוני כללי, המשפט הישראלי מוכן לקבל שעל תרחיש מסויים יחולו דיני אמונאות וגם דיני עשיית עושר, כך שתחולת דין אחד אינה מוציאה את תחולת השני. לפיכך, אם מתקיימים היסודות של העילות לפי כל אחד מהדינים, הניפר יכול לתבוע בשתיהן לפי העניין. זו העמדה הכללית שהצגתי ב"דיני אמונאות" וגם חזרתי עליה ב"נקודה".
    אלא מאי? אוה! שלפעמים יש חפיפה ולפעמים אין. למשל, עסקה עצמית (self dealing) בניגוד עניינים מצמיחה בקלות עילה אמונאית, ובנסיבות המתאימות – גם עילה בע"ע. לעומת זאת, קבלת שוחד מצמיחה עילה אמונאית באותה קלות, אך כדי לדחוק אותה לתבנית של עילה בע"ע צריך לשבור את התבנית, לפרק לה דופן, ודי לחרב לה את הצורה. זה מה שקרה באבנון, עם כל הכבוד. בעיני זה מטריד מנקודת המבט של דיני עשיית עושר, ככל שגישה זו תיתפס ע"י בתי המשפט כחלה על כל התביעות בעשיית עושר. כלומר, "אכפת לי" כאן מדיני עשיית עושר. לכך התכוונתי ברשימה הנוכחית, כשכתבתי שזה מקרב את דיני עשיית עושר לכלל דיני חילוט. זו נראית מגמה לא רצויה.
    לחלופין, יהיו מי שיטענו שהלכת אבנון – בפרט, ההתעלמות מיסוד ה"מאדם אחר" [="על חשבון"] – חלה רק על תביעה בעשיית עושר בגין הפרת חובת אמון בדרך של קבלת שוחד. לכך הכוונה באמירה "דיני עשיית עושר א", "דיני עשיית עושר ב" וכו'. זה בעייתי מסיבות ברורות. בית המשפט העליון באבנון לא מתייחס לבעייתיות הזאת, בין היתר, מכיוון שהוא פוטר את עצמו בקלות יתירה מדי מדיון בעילה האמונאית. זו סמכותו, כמובן, ודברו הוא הלכה, אך התוצאה מבחינת דיני עשיית עושר הישראליים מטרידה, כאמור.
    במשפט האנגלי החדיש שולטת גישה יותר דווקנית, שלפיה אין תביעה בעשיית עושר כאשר מדובר בתביעת השבה בגין עוולה (restitution for wrongs), ובכלל זה הפרת חובת אמונאות. הגישה הזאת נראית לי הגיונית מאוד, אך כאמור, אצלנו כנראה המצב שונה לנוכח הלכת אדרס. הדיון בעניין אבנון בדבר היחס בין העילה האמונאית לעילה בעשיית עושר כה חסר, עד שקשה לחלץ ממנו עמדה.
    הבנתי כעת טוב יותר (אני מקווה) את הנקודה שלך ביחס להלכת Reading. פסק הדין משמיע עילות מקבילות: אחת ותיקה ומבוססת, באמונאות, ואחד עוברית, בעשיית עושר. זה היה נכון בשנת 1951 וגם כאשר פרידמן כתב את המהדורה השנייה. כיום Reading ייחשב כמצמיח עילה אמונאית בלבד בגין הפרת איסור הרווח. רסטיטיושן פור רונג, יעני. בשום מקרה ובשום שיטה, לא הכא ולא התם, דיני עשיית עושר אינם דוחקים את העילה האמונאית. סברה כזאת בטעות יסודה (ר' ת"א (שלום חי') 73387-12-18 מדינת ישראל נ' יזיד (04.12.2021)‏).
    בהקשר זה יש לציין נקודה נוספת, שגם אליה בית המשפט העליון לא התייחס: דיני האמונאות מכילים לא רק עילות מהותיות יחודיות אלא גם סדרי דין וכללי ראיות ייחודיים. אלה אינם זמינים לתובע בעשיית עושר, וזו עוד סיבה להקפיד על ההבחנה בין הדינים. בין דיני חוזים לבין דיני עשיית עושר ההבחנה הזאת אינה קיימת.
    מקווה שהבהרתי במקצת. אפשר להמשיך 🙂
    עמיר

    אהבתי

  5. Amir Licht מאת

    יפעת,
    לאחר שהשיח שלעיל פנה לכיוון מסויים, אני חוזר ברשותך לשאלה שהצבת בתחילה – דהיינו, מה "ביחס לסיכון ההפוך – הרחבת יתר של יחסי אמונאות גם על מקרים שלא בהכרח הדבר מתבקש"?
    אני שותף לדעתך, שזהו אכן סיכון – כלומר, דבר לא רצוי. כתבתי על כך בספרי, במאמר שהזכרת בסמוך לאותו מקום וגם ב"נקודה". המשטר הייחודי של דיני אמונאות ראוי לו שיחול רק במערכות יחסים שמצדיקות זאת, לפי המבחנים שדיני האמונאות קובעים לזיהוי יחסים כאלה. החלת דוקטרינות אמונאיות ביחסים חוזיים לעומתיים היא אפוא מהלך שגוי דוקטרינרית ולא-רצוי נורמטיבית. זאת מכיוון שדיני החוזים משקפים תפיסה, שלפיה לשני הצדדים יש אינטרסים לגיטימיים הראויים להגנה בכל שלב ביחסים – מהמו"מ ועד ההפרה ואחריה. לעומת זאת, דיני האמונאות מושתתים על תפיסה שלפיה "יש אינטרס אחד בלבד הראוי להגנה והוא אינטרס [הנהנה]" [בוכבינדר]. להבדל היסודי הזה יש השלכות רבות.
    מעניין לציין, כי במשפט המשווה יש דוגמאות לכך שבתי משפט סירבו להחיל חיובי אמונאות, ולקבוע כי הופרו, אפילו לנוכח זיקות חזקות לכך, כאשר מצאו שמערכת היחסים היא מסחרית-לעומתית לפי טיבה ולכן אינה מתאימה לכך. ר' "אמונאי על תנאי – אימתי חוזה מסחרי אינו יוצר חובת אמון?". עניין Londis אוזכר אצלנו בה"פ 56966-12-17 גיא קרת, עו"ד נ' נובה פרסום בע"מ.
    עמיר

    אהבתי

    1. Yifat Naftali

      היי עמיר,
      תודה רבה על שתי התשובות המפורטות. לעניין דיני עשיית עושר, השאלה פה באמת רחבה יותר מכן/לא אמונאות, אלא נוגעת להתאמה בכלל של דיני עשיית עושר כסעד חלופי לדיני הנזיקין. בישראל התשובה המשפטית היא כמובן שניתן במקרים מסוימים לתבוע השבת רווחים גם בגין עוולה נזיקית (ולמעשה כמובן לפי א.ש.י.ר הדינים יכולים להוות בסיס להשבה עצמאי גם אם כלל לא בוצעה עוולה). אתה צודק שגם בהקשר של קבלת שוחד יש בכך בעייתיות מסוימת (אם כי החדשנות של אבנון בהקשר זה מוגבלת, שהרי הוא כן מסתמך על עניין 304/70 אביעם נ' מדינת ישראל). ובאמת יהיה נחמד להמשיך את השיחה הזו בהזדמנות.
      לעניין היחסים בין דיני האמונאות ודיני החוזים, אני מסכימה לחלוטין שלדיני האמונאות ולדיני החוזים תכליות אחרות, וראוי לשמר את ההבדלים ביניהם, בעיקר כאשר ברור שהצדדים התכוונו להתקשר במערכת יחסים חוזית מסחרית ״לעומתית״ (אני יודעת שכך חושבים על הנושא בתי המשפט האנגלים, אבל בעיני, ומכאן המרכאות, חוזים הם גם מכשיר לשיתוף פעולה, ודרך מחשבה זו עליהם אין הכרחית, כפי שמדגים המשפט הקונטיננטלי). בכל מקרה, אעיין ברשימה שהפנת אליה ובפסיקה האנגלית עצמה כמובן. גם את הדיון הזה נצטרך כנראה להמשיך.
      בינתיים, המשך יום טוב,
      יפעת

      אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s