שלמוני אמונאי ישראל – שלילת שוחד מעובד ציבור, עשיית עושר ולא במשפט והפרת חיסיון

בעניין מדינת ישראל נ' אבנון קבע בית המשפט העליון, כי שוחד שקיבל עובד ציבור יישלל ממנו ויועבר למדינה, בין אם כסעד על הפרת חובת אמון ובין אם כהשבה בעשיית עושר ולא במשפט. זוהי פסיקה חשובה מבחינה ציבורית לא פחות מאשר משפטית. רשימה זו עומדת על כמה נקודות בפסק הדין, שחלקן מאששות דוקטרינות מוכרות וחלקן ראויות לפיתוח נוסף.

אבנון שימש כרכז פיקוח במנהל האזרחי באיו"ש, ובמסגרת זו ערך ביקורות פתע במחצבות לשם מניעת חציבה אסורה. הוא הורשע בכך שקיבל שוחד ממפעילי מחצבות תמורת מסירת מידע על ביקורות צפויות. לאחר שנגזרו עליו מאסר וקנס, תבעה המדינה בתביעה אזרחית את כספי השוחד, בין היתר, בעילות בעשיית עושר ובדיני אמונאות. בית המשפט קבע, כאמור, שהמדינה זכאית לכספי השוחד שקיבל אבנון בהתאם לסעיף 1 לחוק עשיית עושר ולא במשפט, ומאחר שאבנון הפר את חובת האמון שלו למדינה. בסיכום הדברים אמר:

המדינה מתייחסת להפרת חובת האמון כעילה עצמאית ונפרדת מהעילה לפי חוק עשיית עושר. אולם, נראה כי הדעות חלוקות בשאלה אם העילה המבוססת על הפרת חובת האמון היא עילה עצמאית העומדת על רגליה שלה, או שמא מדובר במקרה פרטי של עשיית עושר ולא במשפט (לעמדה הראשונה ראו: עניין [ורגוס בע"מ נ' כרמקס בע"מ], עמ' 444; וכן: עמיר ליכט דיני אמונאות: חובת האמון בתאגיד ובדין הכללי 263-262 (2013)); לעמדה השנייה ראו: עניין ורגוס, עמ' 439; פרידמן ושפירא בר-אור, עמ' 609). המקרה דנן אינו מצריך הכרעה בשאלה זו; זאת מאחר ששתי העילות – עשיית עושר ולא במשפט והפרת חובת אמון – התגבשו בענייננו בלאו הכי, ומאחר ששתיהן מובילות לסעד זהה, הוא שלילת סכום השוחד מאבנון והעברתו למדינה.

הגם ששחיתות שלטונית אינה זרה להווייה הישראלית, המדינה נמנעה עד כה מלאכוף את זכויותיה במשפט הפרטי כלפי עובדי ציבור שקיבלו שוחד, וכלפי משלמי השוחד היא עדיין אינה עושה זאת, למיטב הידוע (מהלך משמעותי אחד הסתיים בפשרה; ראו כאן וברשימה קודמת). לפיכך, אולי הקביעה החשובה ביותר בעניין אבנון מצוייה באישרור שנתן בית המשפט למדיניות חדשה של המדינה לנקוט אכיפה אזרחית: "החלטה על שינוי מדיניות היא טעם שיש בו על פניו כדי להצדיק את הגשת התביעה נגד אבנון, גם אם הדבר לא נעשה קודם לכן במקרים אחרים."

חלק הארי של פסק הדין מוקדש למתיחת העילה בעשיית עושר עד שתתאים גם לתרחיש של קבלת שוחד, שהוא מאתגר במיוחד לנוכח הדרישה בסעיף 1 לחוק, שהזכייה תבוא מן התובע. בית המשפט, מפי השופטת ברון, נאלץ אפוא לפרוץ דרך חדשה לשלילת כספי השוחד בעילה זו תוך שהוא עוקר הרים וטוחנם זה בזה. השופט מינץ הסכים לפסק דינה, ואילו השופט קרא הסכים תוך הסתייגות ממקצת הנימוקים ביחס ליסוד של "על חשבון" לעניין סעיף 1 לחוק.

להלכה שנקבעה בהקשר זה יש תימוכין בספרות בישראל. כך במיוחד בספרו של דניאל פרידמן, כיום במהדורה עם אלרן שפירא בר-אור (ראו פרק), במאמר מאת עופר גרוסקופף, וכן, כללית, בפרק בספרו של אבינועם מגן. עם זאת, כפי שציין השופט קרא, יש בה קשיים ואכמ"ל. להלן נתמקד בהיבטים הנוגעים לעילה האמונאית.

לעומת התימרון המשפטי המורכב שנדרש לשימוש בעילה בעשיית עושר לתביעת שלמוני שוחד, שלילתם בעילה אמונאית היא מיידית, בבחינת open-and-shut case.

עובד ציבור מוכר כאמונאי מובהק מאז שנת 1858, כאשר מועצת המלכה פסקה שראש עיריית טורונטו חב-חשבון (accountable) בגין רווח שהפיק בקשר להנפקת אגרות חוב עירוניות שהיה מעורב בה והוא מחזיק אותן בנאמנות עבורה (ראו Bowes v. City of Toronto). פסק דין אבנון מאזכר בהסכמה הלכות מכוננות נוספות (בעיקר AG for Hong Kong v. Reid; United States v. Carter) וכן אמרות בפסיקה הישראלית בדבר מעמדו של עובד ציבור כאמונאי (קוסוי נ' בנק י.ל. פויכטונגר בע"מ; סיעת הליכוד בעיריית פתח תקווה נ' מועצת עיריית פתח תקווה).

התביעה הבסיסית בעילה אמונאית היא תביעת חשבון (account). על התובע להראות דבר אחד בלבד: שהנתבע אמונאי שלו. אם מדובר בהפרה, די להראות חשד ממשי לה. מכאן על הנתבע להראות שכל שעשה לטובת התובע עשה, וכל טובת הנאה שצמחה לו בקשר למשרתו עליו להעביר לתובע, ואין נפקא מינה מנין הגיעה לידיו ואף לא אם הופקה תוך שהוא מיטיב עם התובע. בניסוח חלופי, זהו הכלל המוכר ככלל איסור הרווח (no profit rule).

חובת החשבון של אמונאים קיימת בדין הישראלי מראשית ימי המדינה, אף כי כיום לא הכל בקיאים בה ובמבנה של תביעת החשבון (ראו פופקו נגד חמדי וסקירה בספרי; ליישום טוב ראו כחול מקבוצת הפרדס בע"מ נ' מרחבים ירוקים בע"מ). בית המשפט העליון נדרש אפוא להזכיר אותו לאחרונה בעניין זילכה נ' קלדרון (ראו רשימה קודמת). השאלה היחידה שטרם התבררה אצלנו היא אם טובת ההנאה ותמוריה מוחזקים בנאמנות קונסטרוקטיבית לטובת הנהנה. לדעתי, כך נכון וראוי (ראו בספרי וברשימה הנזכרת). האיזכור של הלכת Reid ושל פרשת United States v. King בעניין אבנון תומך בעמדה שכך הדבר גם בישראל.

על רקע זה, "המחלוקת" המתוארת במובאה שלעיל היא מחלוקת מדומה. כל נהנה זכאי לתבוע את האמונאי שלו בתביעת חשבון. בהכרח עילתו עומדת על רגליה שלה, ויש לה אף סדרי דין וכללי ראיות ייחודיים. ככל שהוא מצליח לבסס גם עילה בעשיית עושר אשריו וטוב לו, והוא יכול לתבוע גם בה בסדרי הדין הרגילים. לנוכח הלכת אבנון משימתו קלה יותר. עיון בספרו של פרידמן מלמד שהוא אינו סבור אחרת. למעשה, בדיוק בסימוכין שלעיל הוא מציין טעם חזק לכך שעילה בעשיית עושר כלל אינה יכולה להוות חלופה לעילה האמונאית – לאמור, נזק. בעוד דיני עשיית עושר מכוונים להשבת טובת הנאה שצמחה לזוכה, דיני האמונאות מקנים לנהנה בחירה בין שלילת טובת ההנאה לבין פיצויים (מיוחדים, כמובן) על נזק שנגרם בקשר להפרת חובת אמון. תובע מיומן יטען אפוא בדיני אמונאות, וככל הניתן – גם בעשיית עושר; ומשטען בחיטים, בית המשפט לא ישיב לו בשעורים, כפי שאירע בעניין דה לנגה נ' החברה לישראל בע"מ (ראו כאן וכאן).

הסימוכין הנוספים "למחלוקת" הנזכרת מובאים מעניין ורגוס. בנוסף לכך, פסק דין ורגוס מובא כאסמכתה לקביעה כי "מסירת מידע סודי לאדם בלתי מוסמך היא בגדר הפרה של חובת אמון …; וכך בדיוק עשה אבנון." כאן העניינים מסתבכים קמעה, ואנו נעמוד עליהם רק בתמצית.

בפרשת ורגוס פרשו עובדים מחברת ורגוס ופתחו עסק מתחרה תוך שימוש במידע חסוי שלה. השופטת שטרסברג-כהן קבעה תחילה, כי בכך הפרו סוד מסחרי של ורגוס. זאת, לנוכח "החובה לשמור על הסודות המסחריים של המעביד אף בהיעדר תנאי מפורש בחוזה העבודה, [ה]נובעת מחובת הנאמנות וחובת תום-הלב של עובד כלפי מעבידו". בהמשך קבעה הפרה של חובת האמון כעילה עצמאית. זאת, שכן "מכוח חובת האמון מנוע העובד מלחשוף כל מידע קונפידנציאלי שנמסר לו במסגרת עבודתו, אף אם אין המידע בגדר סוד מסחרי. … בין עובד למעביד קיימים יחסי אמון (fiduciary relationship) המקימים לעובד חובות אמון כלפי מעבידו …". כאן איזכרה את דעתו של פרידמן, כי "ניתן לשבץ את עילת התביעה של הפרת אמון במסגרת דיני עשיית עושר ולא במשפט", אך לבסוף נמנעה מלהכריע בעילה של עשיית עושר, באין בה רבותא באשר לסעד.

פסק דין ורגוס מדגים אפוא הטלת חבות באמונאות בלא הטלת חבות בעשיית עושר – לאמור, כעילה עצמאית בעליל – והדברים פשוטים: אם הנסיבות מגלות יסודות של כמה עילות, התובע זכאי לתבוע בכולן. בד בבד, עניין ורגוס מחדד את הצורך להבחין בין הפרת חובת אמון (loyalty) ביחסי אמונאות לבין הפרת חיסיון (confidence).

העילה של הפרת חיסיון התפתחה בדיני היושר במאה ה-19. חובת חיסיון שונה מחובת אמון, וכפי שציינה השופטת שטרסברג-כהן, היא נקלטה גם בדין הישראלי. חובת חיסיון תחול גם בהעדר יחסי אמונאות (למשל, Arklow Investments Ltd v. Maclean). לכן החזקת מידע חסוי אינה יוצרת יחסי אמונאות (ובכך שלכם בנאמנות מתקן אמירה שונה בספרו), אך בהתקיים יחסי אמונאות הפרת חיסיון תהווה גם הפרת חובת אמון.

דא עקא, שמידע חסוי יימצא בדרך כלל ביחסי אמון (trust and confidence). בדין האנגלי לא הקפידו בעבר להבחין בין יחסים כאלה לבין יחסי אמונאות, אך כיום הבחנה זו ברורה שם. לעומת זאת, בדין הישראלי ההבחנה קשה יותר הן מחמת הקושי המילולי, בשל ריבוי הנסיבות המכונות "אמון" (והרי טעם להקפיד כדבעי על "אמונאות"), הן מחמת העובדה, שיחסים מסויימים מתוארים כיחסי אמונאות בשעה שאינם כאלה. הדוגמה הבולטת, הרלוונטית לענייננו, היא יחסי עובד-מעביד, שיכולים להיות יחסי אמון אך לא יחסי אמונאות (ראו רשימה קודמת). לפיכך, הקביעה כי אבנון הפר את חובת האמון שלו במסירת מידע חסוי מעוגנת בהיותו אמונאי כעובד ציבור, אולם מסירת מידע חסוי לאדם בלתי מוסמך כשלעצמה אינה מבססת הפרת חובת אמון.

תודה לכל העמיתות והעמיתים ששלחו לי את פסק הדין.

באה לפה הרבה? אתה פה פעם ראשונה? – הרשמו לעידכונים בכפתור "הרשמה"!

2 מחשבות על “שלמוני אמונאי ישראל – שלילת שוחד מעובד ציבור, עשיית עושר ולא במשפט והפרת חיסיון

  1. Amir Licht מאת

    אופק,
    תודה על התגובה. כן יירבו.
    לשאלתך – התשובה שלילית, לדעתי. אנחנו במסגרת של משפט פרטי, ובעילה אמונאית התובע הוא הנהנה. כשמדובר בעובד מדינה זו המדינה, כשמדובר ברשות מקומית זו הרשות המקומית וכו'. נקודה זו אכן נזכרת אגב אורחא בעניין אבנון.
    תושבי המדינה או הרשות המקומית אינם נחשבים לנהנה, ולכן גם אין מקום לתובענה ייצוגית בשמם. בדין הישראלי לא מוכרת עדיין תביעה מעין-נגזרת של אדם מהציבור. הצעתי זאת בעבר בהקשר זה – ר' https://amirlicht.wordpress.com/2018/02/26/108/. זה יחייב חקיקה או פסיקה תקדימית של בית המשפט העליון.
    בשורות טובות,
    עמיר

    אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s