צדיק נעזב – פטור ומחילה על הפרת חובות של מנהל עזבון

לנוכח העיסוק התכוף במתן פטור מאחריות לנושאי משרה ראוי להזכיר שהדין הישראלי לגבי אמונאים אחרים, כגון נאמן, מנהל עזבון או אפוטרופוס, עשוי להיות שונה ובחלקו הוא אינו ברור. שני פסקי דין אנגליים חדשים מספקים הזדמנות לעמוד על עקרונות הכלליים של דיני האמונאות בנושא ועל היבטים מיוחדים בדין שלנו. לכך יש חשיבות מעשית כאשר המוריש מבקש למנות קרוב משפחה או מנהל עזבון מקצועי לנכסים בהיקף גדול או כאשר מתמנה אפוטרופוס לחסוי אמיד, ולאחד הצדדים יש ענין להתנות על היקף אחריותם של אמונאים אלה.

פסק דין Barnsley v. Noble דן בעזבון של אדם שהקים וניהל עם אחיו אימפריה של בתי עינוגים. לפי הצוואה התמנו למנהלי העזבון האח, האלמנה ורואה חשבון, ואלה החליטו לחלק את העזבון בדרך של פיצול האימפריה העסקית בין האח לבין האלמנה. האלמנה ורואה החשבון תבעו פיצויים מהאח-היורש בטענה כי לא גילה מידע על זיכוי מס כלשהו. במוקד הדיון ניצב סעיף בצוואה, שהקנה למנהלי העזבון פטור כללי לגבי גרימת נזק לעזבון למעט "מרמה או עוולה מכוונת ואישית" (“except wilful and individual fraud or wrongdoing”), בשעה שהאח פעל בתום לב לאור ייעוץ מקצועי.

בית המשפט לערעורים החיל את ההלכה המנחה לגבי גבולות ההתניה על חובות אמונאים כפי שנוסחה בפרשת Armitage v. Nurse ואושרה במועצת המלכה בענין Spread Trustee Company Ltd v. Hutcheson. לאמור, פטור תקף חל רק על הפרה בתום לב כיסוד נפשי. "מרמה" בדיני היושר מציינת מושג רחב יותר מאשר התרמית (deceit), והפרה "מכוונת" – שאין תוקף לפטור מאחריות לגביה – משמעה התנהגות שאינה ביודעין או בפזיזות לגבי היותה מפרה:

The reference to “wilful … fraud” is to be explained by reason of the extended sense in which the word "fraud" is used in equitable contexts, as explained by Millett LJ in Armitage v Nurse… The phrase “wilful fraud” means that it is a knowing and deliberate breach of a relevant equitable duty or reckless indifference to whether what is done is in breach of such duty which has to be shown.

היסודות שנקבעו בהלכת Armitage משקפים לדעתי גם את דיני האמונאות הכלליים בישראל והם עולים בקנה אחד עם הדין הרצוי. דין דומה בעיקרו חל לגבי נושאי משרה (ראו אוסטרובסקי נ' חברת השקעות דיסקונט בע"מ ורשימה קודמת). מכיוון שחוק הירושה וחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות אינם כוללים הסדרים חרותים לגבי התניה על חובות של מנהל עזבון ושל אפוטרופוס, ראוי להחיל את הדין הזה לגבי אמונאים אלה. עם זאת, הנקודה אינה נקייה מקשיים. מה שנחזה כרצף של תקלות בניסוח של חוק הנאמנות ובפרשנותו בפסיקה הביא למצב משפטי לא-מיטבי, המסכין לכאורה עם התניה על חובת אמון של נאמן אך שולל התניה על חובת הזהירות שלו (לפירוט ראו נא בספרי). עד שבית המשפט העליון ייתן את דעתו לנושא, מוטב להמנע מהיקש מחוק הנאמנות לגבי התניה על חובות של אמונאים אחרים.

בעוד פרשת Barnsley עוסקת בפטור (המכונה לעתים "פטור מראש"), נדרשה פרשת Lyons v. Kerr-Robinson למחילה ("פטור בדיעבד"), כאשר ההפרה כבר אירעה והאמונאי המפר מבקש לשחררו מאחריות. שם דובר במנהלת עזבון שהוציאה הוצאות ניכרות על הליכים משפטיים מפוקפקים, שהיה לה בהם ענין אישי, מבלי לקבל לכך אישור מראש מבית המשפט. בערכאה קמא נפסק בתמציתיות שהיא חייבת חשבון (accounting), ככל אמונאי, ועליה לשלם לקופת העזבון את סכום ההוצאות. משכך, עתרה מנהלת העזבון למחילה לפי סעיף 61 ל-Trustee Act 1925, אך הפניה לליבו של בית המשפט נדחתה:

Section 61 does not merely refer to acting “honestly and reasonably". There is another limb, which is cumulative rather than alternative. This is that the applicant "ought fairly to be excused for the breach of trust and for omitting to obtain the directions of the court in the matter in which he committed such breach”. The Defendant was involved in legal proceedings in which she was accused of serious wrongdoing. She had paid over large sums to Blueprint, then had given an undertaking to the court, and after that paid further sums. She took the risk that it would all turn out right. She did not seek or obtain the directions of the court in relation to the payments that she had made.

יסודותיו של אותו סעיף 61 לחוק הנאמנות האנגלי מעוגנים גם בסעיף 1157 לחוק החברות האנגלי (Companies Act 2006), והם נכללו בעבר בסעיף 92 לפקודת החברות, 1929, שבוטל. (ביטול המחילה בידי בית משפט גרר אי-בהירות מיותרת לגבי מחילה בידי החברה – ראו רשימות קודמות כאן וכאן.) לעומת זאת, בחקיקה האזרחית "החדשה" קבוע הסדר דומה אך שונה במקצת לגבי מנהל עזבון בסעיף 88 לחוק הירושה, לגבי אפוטרופוס בסעיף 57 לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, ולגבי נאמן בסעיף 12 לחוק הנאמנות. כך למשל:

מנהל עזבון אחראי לנזק שגרם עקב הפרת חובתו כמנהל עזבון; בית המשפט רשאי לפטרו מאחריותו, כולה או מקצתה, אם פעל בתום לב ונתכוון למילוי תפקידיו; מנהל עזבון אינו נושא באחריות אם פעל בתום לב לפי הוראות בית המשפט.

בהשוואה להסדר המחילה האנגלי, ההסדר החרות הישראלי משמר את דרישת תום הלב של האמונאי (כיסוד נפשי – ראו רשימה קודמת) ואת יסוד שיקול הדעת של בית המשפט, אך משמיט את יסוד הסבירות. אף על פי כן, התניית מחילה בידי בית משפט גם בכך שההתנהגות המפרה היתה סבירה נראית מתבקשת מאליה, והדברים ברורים. בענין שחאתה נ' מדינת ישראל אכן התייחס בית המשפט העליון אגב אורחא לסעיף 88 לחוק הירושה כאילו הוא כולל גם דרישה של סבירות. בד בבד, התנהגות לא-סבירה במיוחד – "רשלנות רבתי" – עשויה לשמש ראייה לכך שהאמונאי המפר פעל בחוסר תום לב. על זאת בוודאי אין מקום לתת מחילה כשם שאין מקום להכיר בפטור.

נסיים בפיוט למחילה.

אתה פה פעם ראשונה? את באה לפה הרבה? – הרשמו לעידכונים בכפתור "הרשמה"!

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s