רשימה זו חותמת את הדיון בפסק דין פינרוס החזקות בע"מ נ' גולדשטיין, שבו דן בית המשפט העליון בחברה ציבורית, שנושאי המשרה ובעלת השליטה בה פעלו להגעתה לרשימת השימור בבורסה ואז לרכישת יתרת מניות הציבור. לצד הטלת אחריות על הנתבעים בשל הפרת חובת הזהירות, שבה עסקנו ברשימות קודמות (כאן וכאן), הביע בית המשפט העליון עמדה בכמה נושאים כלליים, אשר יחדיו מעצבים מחדש את אחריות נושאי המשרה בחברה. רשימה זו מציעה מתאר ראשוני של משטר אחריות זה, שאפשר לכנותו "חובת התקינות", ודנה בכמה מהשלכותיו.
נזכיר כי החזקות הציבור בחברה היו מלכתחילה בשיעור נמוך. שיעור זה פחת עוד מחמת רכישות עצמיות. מהלכים שונים שנועדו כביכול להגדלתן לא עלו יפה, עד שבעלי המניות מהציבור קצו במניותיהם ונענו להצעת רכש של אנשי הפנים, והחברה נמחקה מהמסחר. אז הוגשה תביעה ייצוגית בגין הנזק שנגרם להם, תוך שהדיון מתמקד בהפרת חובת הזהירות כלפי המיעוט.
במחלקה הכלכלית בתל אביב אישרה השופטת רונן את התביעה וקיבלה אותה בקובעה, בין היתר:
בהחלטת האישור לא נקבע מהי רמת הביקורת שתופעל על הנתבעים, והאם מדובר בסטנדרט ביקורת מחמיר (של "הגינות מלאה"), בסטנדרט "רגיל", או בסטנדרט "ביניים". כפי שיפורט להלן בפסק-דין זה, אני סבורה כי הנתבעים לא הרימו את נטל ההוכחה שהוטל עליהם. זאת, גם בהנחה שסטנדרט הביקורת שהיה מקום לבחון את התנהלותם לאורו הוא סטנדרט ביקורת "רגיל" ולא מחמיר.
בהמשך לכך, בבית המשפט העליון אישר השופט מלצר את הפסיקה בקובעו, בין היתר:
קשה בעיניי לזהות מהו התוכן הקונקרטי שניתן לצקת לסטנדרט ה"בחינה מוגברת"; מהי המשמעות הקוהרנטית של מבחן שהוא מחמיר יותר מ"מסטנדרט רגיל של סבירות", כפי שביקש, למשל, בית המשפט המחוזי להציע בעניננו; ובאיזה מובן מבוצעת במקרים אלה "ביקורת שיפוטית מוקפדת יותר" …
אכן, המצבים המשתנים המובאים לפתחו של בית המשפט מקום בו נטען להפרת חובת הזהירות, או חובת האמונים של נושאי משרה (בהם נמצא כי כלל שיקול הדעת העסקי אינו חל) – מחייבים מטבעם החלתו של סטנדרט ביקורת גמיש, הבוחן ככלל את סבירות פעילותו של נושא המשרה. כשלעצמי, קשה, איפוא, למצות מהפסיקה מסקנה המורה באיזה מובן (אם בכלל) הביקורת השיפוטית על סבירות פעולתו של דירקטור תהיה מחמירה יותר מזו שחלה בדיני הרשלנות הכלליים …
אשר למבחן "ההגינות המלאה", … ייתכן שראוי להחיל את מבחן ההגינות המלאה במסגרת ביקורת שיפוטית על פעולות הדירקטוריון הנגועות בניגוד עניינים מובנה, כמו אישור עסקאות של החברה עם בעלי עניין, לפי הוראות הפרק העוסק בכך בחוק החברות, או במסגרת מקרים מובחנים קטגורית בהם נדרש "סעד הערכה" בעסקאות אשר תוצאתן היא רכישה מניות המיעוט בחברה בידי בעל השליטה …
השופטת ברק-ארז הסכימה לתוצאה, וכמוה – השופט קרא. לכך היא הוסיפה, כי "היקפה וטיבה של הבחינה השיפוטית משתנים בהתאם לאופיו ולחומרתו של הפגם שהוביל לסתירתו של כלל שיקול הדעת העסקי. בחינה זו עשויה לנוע בסקאלה שבין רשלנות ועד – בקצה האחר שלה – החלתו של סטנדרט מחמיר מסוג של 'הגינות מלאה'."
חובת התקינות
דברים גלויים אלה ראויים להערכה. הם משקפים את האופן שבו בית המשפט העליון ממשיג כיום את חובות נושאי המשרה בחברה, כך שחרף מקורן בדינים שונים (דהיינו, דיני הנזיקין ודיני האמונאות), בחינת האחריות לגביהן נעשית באותו אופן. שאלת ההפרה מוכרעת לפי תקני הביקורת שבית המשפט בוחר ליישם – "רגיל", "מוגבר" או "מלא" – שההבחנה ביניהם עמומה. כך "מוצא בית המשפט 'להסיט' מעט את מחט הביקורת, ולהורות כי בנסיבות העניין מוצדק לערוך ביקורת שיפוטית מעמיקה מעט יותר מזו החלה ברגיל בגדר כלל שיקול הדעת העסקי."
מן הדברים האלה ומהפסיקה שבית המשפט סוקר, החל מערעור ורדניקוב נ' אלוביץ' ואילך, עולה פרופוזיציה משפטית שאפשר לכנותה "חובת התקינות". על פיה, כל מעוות יוכל לתקון. אם לא התקיים אחד מתנאי כלל שיקול הדעת העסקי, על נושא המשרה להראות רק שההפרה הייתה "תקנית". למעשה, תימצא "המחט" באשר תימצא, תגובתו של בית המשפט היא אחת – להעביר את הנטל אל נושא המשרה להראות שההפרה הייתה סבירה מהותית. הא ותו לא.
כפי שציין השופט מלצר, התקן הוא גמיש. אכן, לא עליו ייאמר “Uncompromising rigidity has been the attitude of courts of equity” (Meinhard v. Salmon). כאשר מדובר בתקן "המלא" יידרש לכאורה להראות סבירות מלאה יותר, אך בפועל, התקן נקבע בדיעבד וטיבו אינו לכיד, כאמור. כך, למשל, בעניין Payne נ' Collinson הועבר הנטל להראות סבירות גרידא ביחס להפרת חובת אמון, ולא רק חשש להפרה במשמע (ראו רשימה קודמת). מנגד, בעניין עצמון נ' אסם השקעות בע"מ, שבו נטענה רק הפרת חובת זהירות, נקבע כי לנוכח פגמים בהליכי העיסקה יש לנקוט תקן ביקורת שהוא תקן ביניים, ולפיו יש לבחון אם המחיר בעיסקה חורג ממתחם הסבירות (ראו רשימה קודמת). עם כל הכבוד, כשם שאין בקו הפסיקה הזה היגיון נראה לעין ביחס להפרה ולתקן שנבחר לה, כך יש בו קריסה של המבנים המשפטיים המוכרים בדיני נזיקין ואמונאות. ולוואי ונתבדה.
חובת אמון? הגינות מלאה!
אחת ההשלכות של עניין פינרוס היא, שהוא שם לכאורה קץ לדיון בשאלה אם גישת "ההגינות המלאה" חלה בדין הישראלי, בהשיבו עליה בחיוב. הדברים נלמדים בעיקר מהדרך שבה השופט מלצר מתאר – אגב אורחא, אך למי אכפת – את תקן ההגינות המלאה כבשר מבשרו של הדין הישראלי: "במסגרת זו, בית המשפט בוחן את 'קרביה של העסקה', היינו – ההיגיון הכלכלי-עסקי שבבסיסה ויחסה למימוש תכליות החברה וטובתה." ויודגש: אין זו דוקטרינת ההגינות המלאה הדלאוורית, הנפסדת כשלעצמה, אלא, ככל שניתן להבין, וריאנט מקומי שונה.
שלכם בנאמנות עמד לא אחת על כך שגישת ההגינות המלאה סותרת הלכות מכוננות בדיני האמונאות שלנו, ועל הקושי במנהגם של בתי משפט להתעלם מהן ולנהות אחרי גישות דלאווריות שאינן מתיישבות עימן (ראו חברה ירושלמית לתעשיה בע"מ נ' אגיון, טוקטלי נ' שמשון בע"מ, חסון נ' המועצה המקומית דאלית אל כרמל, קוסוי נ' בנק י.ל. פויכטונגר בע"מ; וראו מאמר מקיף, מאמר קודם שאוזכר בעניין פינרוס, ורשימות רבות ב"נקודה"). למרבה הצער, גם הערות האגב בעניין פינרוס מפגינות גישה זו.
פסק דין פינרוס מתמיד כך בנוהג שלפיו ערעור ורדניקוב, שגם מרביתו נאמרה אגב אורחא, משמש כמישור הייחוס לדיון בחובות נושאי משרה, לפניו אין כביכול ולא כלום, וגם מה שאחריו אינו זוכה להתייחסות – בפרט, ניסיונה של הנשיאה נאור בדיון נוסף ורדניקוב נ' אלוביץ' לעצור את הסחף ולתחוֹם את תחולת הערעור לנסיבות הצרות ביותר שבגדר האפשר (ראו רשימה קודמת). עניין פינרוס מעצים כך את התקלה שאירעה בעניין מנשה נ' יוויז'ן אייר בע"מ (ראו רשימה קודמת), והוא מעיד שהניסיון נכשל. ההשלכות המערכתיות של המהלך הזה הן עניין לדיון נפרד.
בראייה מפוכחת לנוכח פרשת פינרוס, ערעור ורדניקוב מציין קו שבר בין דיני האמונאות לבין דיני החברות בישראל. אחריו נושא משרה חב לכאורה חובת אמון לחברה מכוח גזרת הכתוב בסעיף 254 לחוק החברות, אלא שזו קביעה חלולה. אין זו אלא חובת תקינות, שתוכנה נחות בעליל מתוכן חובת האמון של אמונאים של ממש בדין הישראלי וביתר שיטות המשפט המקובל. בד בבד, ההלכות הישראליות הקלסיות עומדות בעינן. שאלה יפה תתעורר אפוא כאשר צד או בית משפט יבקשו להחיל על נושא משרה את דין האמונאות לאשורו לפי ההלכות האלה. ותחזינה עינינו.
תודה לעמיתה ולכמה עמיתים ששלחו לי את פסק הדין עם נתינתו.
הלימוד ברשימה זו לע"נ השופטים שניאור זלמן חשין, משה לנדוי ושמעון אגרנט נ"ע.
באה לפה הרבה? אתה פה פעם ראשונה? – הרשמו לעידכונים בכפתור "הרשמה"!
נקודה בסוף משפט 