אין עבודה לזולתו – אימתי בעל מניות יהיה אמונאי החב חובת אמון

בעניין Lehtimäki v. Cooper קבע בית המשפט העליון באנגליה כי בעל מניות בחברה שפעלה כתאגיד צדקה הוא אמונאי החב חובת אמון, ומשכך, בית המשפט מוסמך להורות לו כיצד לפעול. לבסיס המשפטי לקביעה זו יש השלכות מעניינות לדין הישראלי – ביחס לזיהוי יחסי אמונאות, ביחס לחברות לתועלת הציבור וגם ביחס לבעלי שליטה – ובהן נעסוק הפעם.

חברי מניין הוותיקים של "הנקודה" ייזכרו אולי ברשימה קודמת, שבה עסקנו בעניין Lehtimäki כאשר נפסק בערכאה קמא. לאחר שבית המשפט לערעורים הפך חלק מפסק הדין, השיב בית המשפט העליון את הכרעת הערכאה הדיונית על כנה. הסוגיה שבה נחלקו הערכאות וכן שופטי הרוב ושופטת המיעוט נדירה, ולא נידרש לה. לעומת זאת, כל השופטים היו תמימי דעים בשאלת מעמדו של בעל מניות כאמונאי – שאלה שלגביה הדין הישראלי אינו ברור ואינו יציב.

נסיבות הפרשה ססגוניות: במסגרת הסדר גירושין מתוקשר ועתיר ממון הוסכם, שכמה מאות מיליונים יועברו מחברת הצדקה שבני הזוג ניהלו ביחד לחברת צדקה חדשה בניהולה של הגברת. השופט קמא קבע, ועל כך לא היתה מחלוקת, שניתוב כספים למפעלות צדקה וחסד מבסס עניין אישי (ראו ברשימה הקודמת). ההחלטה עברה לאספה הכללית ונותרה בידי ד"ר לטימקי, שהיה החבר (בחברה מוגבלת בערבות) היחיד שאינו נגוע, אלא שבהיותו חבר בחברה התעוררה השאלה אם הוא חב חובת אמון או שהוא חופשי להצביע כבעל מניות.

ליידי ארדן עמדה תחילה על היסודות המאפיינים אמונאי:

It is generally accepted today that the key principle is that a fiduciary acts for and only for another. He owes essentially the duty of single-minded loyalty to his beneficiary, meaning that he cannot exercise any power so as to benefit himself.

חיובים אלה, קבעה, נשענים על התחייבות (undertaking) של אדם לפעול לטובתו של אחר. כאסמכתה לגישה זו צוטטו פסקי הדין Bristol and West Building Society v. Mothew ו-Grimaldi v. Chameleon Mining NL (No. 2). את החובה החלה על חבר בחברת צדקה תיארה אפוא ליידי ארדן כשילוב של חוזה וחוק – “a contract-and-statute-based model of fiduciary duty” – דהיינו, תקנון החברה, חוק החברות (Companies Act 2006) וחוק הצדקה (Charities Act 2011). מכיוון שחברת צדקה רשאית לפעול רק למטרה ציבורית והחברים בה מנועים מלהפיק ממנה טובת הנאה (בכפוף להסדרים המתירים זאת), יסודות אלה מבססים את מעמדו של החבר כאמונאי. לפיכך, גם את זכויות ההצבעה עליו להפעיל בהתאם לחיובי האמונאות שלו – דהיינו, לטובת מוטבי הצדקה. לדעת ליידי ארדן, חיובים אלה מופנים אליהם ולאו דווקא לחברה.

למרות הנסיבות המיוחדות של פרשת Lehtimäki יש בה כמה נקודות רלוונטיות לדין הישראלי. ראשית, פסק הדין מאשש את גישת ההתחייבות כגישה הראויה לזיהוי יחסי אמונאות במצבים שטיבם המשפטי טעון הגדרה. בכך הוא מצטרף לפסק דין Arklow Investments Ltd v. ID Maclean שבו החילה מועצת המלכה את הלכת Mothew. בית המשפט העליון בישראל אימץ את גישת ההתחייבות בעניין זיאדה נ' מפקד כוחות צה"ל בגדה המערבית (ראו רשימה קודמת), אולם בתי המשפט ממשיכים להיזקק לגישה, הרואה במצבי כוח ופגיעוּת יסוד מספיק להטלת חובת אמון תוך הסתמכות על הלכת קוסוי נ' בנק י.ל. פויכטונגר בע"מ (למשל, פסגות קופות גמל ופנסיה בע"מ נ' צולר). חרף מעמדה המיוחד של הלכת קוסוי כהלכה מנחה, גישת הכוח שהחיל שם השופט ברק אינה מתאימה לזיהוי יחסי אמונאות, ומוטב לנטוש אותה לטובת גישת ההתחייבות לפי הלכת זיאדה, כפי שנעשה בשיטות משפט אחרות (ראו מאמר).

שנית, החברה שנידונה בפרשת Lehtimäki דומה בעיקרה לחברה לתועלת הציבור לפי סעיף 345א לחוק החברות. "המטרות הציבוריות" לפי סעיף זה כמוהן כ"מטרה אחרת" לפי סעיף 1 לחוק הנאמנות; כלומר, מדובר במסדת תאגידית לנאמנות לתכלית מוגדרת אך ללא נהנה מוגדר (ראו רשימה קודמת). חוק החברות אוסר על בעלי מניות בחל"ץ להפיק רווח או טובת הנאה אחרת מהחל"ץ, אך הוא אינו מטיל עליהם חובת אמון, בשעה שעל נושאי משרה בחל"ץ מוטלות חובות אמון וזהירות. הלך הניתוח בעניין Lehtimäki מלמד שגם הראשונים הם אמונאים לכל דבר.

שלישית, היסוד המניע את ההנמקה בעניין Lehtimäki הוא המטרה הציבורית של תאגידי צדקה, והלכת הפסק נוגעת להם. בהתאמה, יש מקום לאמץ אותה לגבי חל"ץ בדין הישראלי. בד בבד, ליידי ארדן ציינה שלא כל הצבעה של חבר (או בעל מניות) באספה כפופה בהכרח לחיובי האמונאות:

That does not mean to say that he would be bound to approach every members’ resolution of CIFF with only the charitable beneficiaries in mind. There may be some resolutions where a member may be able to take other interests into account as well.

הערת אגב זו מרחיבה את היריעה. היא מאפשרת לבעל מניות בחל"ץ להצביע כבעל מניות רגיל בעניינים שאינם נוגעים לתכלית הציבורית, ובמקביל היא פותחת פתח להחלת חיובי אמונאות על בעלי מניות במקרים נוספים, ובכלל זה בחברות עסקיות. זאת, לפי הגישה האינדוקטיבית המסיקה את מעמד האמונאות מן החיובים הסגוליים המוטלים על פלוני, כפי שנעשה בעניין זיאדה.

הפלוני המעניין ביותר הוא, כמובן, בעל השליטה, הכפוף לחובת הגינות לפי סעיף 193 לחוק החברות. הלכת ברדיצ'ב נ' פויכטונגר ביטלה, כידוע, את הלכת קוסוי בחלק הנוגע לבעל שליטה וקבעה תוכן "מוחלש" לחובת ההגינות שלו (ראו רשימה קודמת). אלא שדין ההגינות החדש שבית המשפט העליון יצר אינו מבטל את דיני האמונאות. לעתים יחול רק דין ההגינות, כגון במכירת שליטה, אך לעיתים יחולו שניהם. כך הדבר ביחס לפעולה בחברה ציבורית שלבעל השליטה יש עניין בה. חוק החברות מטיל אז על בעל השליטה חובת גילוי מלא, מדיר אותו מן ההחלטה, ומעביר אותה לאורגנים נקיים במידה כזאת או אחרת. בעבר טענתי שחיובים אלה, לצד משטר הסעדים החל על הפרה, טיפוסיים לחיובי אמונאות (ראו מאמר ובספרי). הלך הניתוח של הלכות זיאדה ו-Lehtimäki, גם לנוכח הלכת ברדיצ'ב, תומך במסקנה שבנסיבות אלה כמוהו כאמונאי; כלומר, הוא נושא בחיובי אקאונטביליות כאמונאי בכל הקשור לפעולה הנגועה. משטר אחריות זה נדרש מלשון החוק ונדרש לתכליתו, אך כיום אין עוד ערובה שבית המשפט יקבע כך. (מכל מקום, הדבר לא יגרע מאחריות הדירקטורים כאמונאים ומאחריות של בעל השליטה בקשר לכך.)

ולבסוף, בית המשפט דשם קבע, כאמור, שחובת האמון של חבר בחברת צדקה מופנית כלפי מוטבי הצדקה. בכך שינה את פסיקתן של הערכאות הקודמות בהליך, שקבעו שהחובה מופנית לחברה. הטעם לעמדה זו לא הוסבר ואינו נהיר. יתכן שליידי ארדן סברה, שהדבר נחוץ כדי להקנות למוטבי הצדקה יריבות כלפי האמונאים שלהם כנהנים בנאמנות.

במעבר חד להקשר הישראלי, השערה זו מתחזקת לנוכח העובדה שסעיף 345יד לחוק החברות מחיל על חל"ץ את ההסדר הכללי של תביעה נגזרת, ורק מוסיף כתובע את רשם העמותות באישור היועמ"ש (אף זאת בדומה להסדר באנגליה). חולשתו של הסדר זה מתגלה כאשר האמונאי הנחשד בהפרה הוא בעל המניות. בד בבד, ניסיון החיים ביחס לעמותות מלמד, שרשם העמותות הוא משענת קנה רצוץ בכל הקשור לאכיפה אזרחית נגד אמונאים מפרים בהן, ועל כן נכון להרחיב את מעגל התובעים הנגזרים בהן כפי שנפסק בעניין שוקרון נ' אברג'ל (ראו רשימה קודמת). עוד נזכיר הצעה לאפשר תביעה נגזרת של תושב רשות מקומית נגד אמונאים שלה המעורבים בשחיתות (ראו רשימה קודמת). כל אלה, יחד עם הלכת Lehtimäki, תומכים באפשרות להכיר בנסיבות המתאימות לכך בתביעה של מוטבי המטרה הציבורית של חל"ץ, אולם לדעתי, רק בתביעה נגזרת.

תודה לעמית שהפנה אותי לפסק הדין סמוך לנתינתו.

אתה פה פעם ראשונה? את באה לפה הרבה? – הרשמו לעידכונים בכפתור "הרשמה"!