אין עבודה לזולתו – אימתי בעל מניות יהיה אמונאי החב חובת אמון

בעניין Lehtimäki v. Cooper קבע בית המשפט העליון באנגליה כי בעל מניות בחברה שפעלה כתאגיד צדקה הוא אמונאי החב חובת אמון, ומשכך, בית המשפט מוסמך להורות לו כיצד לפעול. לבסיס המשפטי לקביעה זו יש השלכות מעניינות לדין הישראלי – ביחס לזיהוי יחסי אמונאות, ביחס לחברות לתועלת הציבור וגם ביחס לבעלי שליטה – ובהן נעסוק הפעם.

חברי מניין הוותיקים של "הנקודה" ייזכרו אולי ברשימה קודמת, שבה עסקנו בעניין Lehtimäki כאשר נפסק בערכאה קמא. לאחר שבית המשפט לערעורים הפך חלק מפסק הדין, השיב בית המשפט העליון את הכרעת הערכאה הדיונית על כנה. הסוגיה שבה נחלקו הערכאות וכן שופטי הרוב ושופטת המיעוט נדירה, ולא נידרש לה. לעומת זאת, כל השופטים היו תמימי דעים בשאלת מעמדו של בעל מניות כאמונאי – שאלה שלגביה הדין הישראלי אינו ברור ואינו יציב.

נסיבות הפרשה ססגוניות: במסגרת הסדר גירושין מתוקשר ועתיר ממון הוסכם, שכמה מאות מיליונים יועברו מחברת הצדקה שבני הזוג ניהלו ביחד לחברת צדקה חדשה בניהולה של הגברת. השופט קמא קבע, ועל כך לא היתה מחלוקת, שניתוב כספים למפעלות צדקה וחסד מבסס עניין אישי (ראו ברשימה הקודמת). ההחלטה עברה לאספה הכללית ונותרה בידי ד"ר לטימקי, שהיה החבר (בחברה מוגבלת בערבות) היחיד שאינו נגוע, אלא שבהיותו חבר בחברה התעוררה השאלה אם הוא חב חובת אמון או שהוא חופשי להצביע כבעל מניות.

ליידי ארדן עמדה תחילה על היסודות המאפיינים אמונאי:

It is generally accepted today that the key principle is that a fiduciary acts for and only for another. He owes essentially the duty of single-minded loyalty to his beneficiary, meaning that he cannot exercise any power so as to benefit himself.

חיובים אלה, קבעה, נשענים על התחייבות (undertaking) של אדם לפעול לטובתו של אחר. כאסמכתה לגישה זו צוטטו פסקי הדין Bristol and West Building Society v. Mothew ו-Grimaldi v. Chameleon Mining NL (No. 2). את החובה החלה על חבר בחברת צדקה תיארה אפוא ליידי ארדן כשילוב של חוזה וחוק – “a contract-and-statute-based model of fiduciary duty” – דהיינו, תקנון החברה, חוק החברות (Companies Act 2006) וחוק הצדקה (Charities Act 2011). מכיוון שחברת צדקה רשאית לפעול רק למטרה ציבורית והחברים בה מנועים מלהפיק ממנה טובת הנאה (בכפוף להסדרים המתירים זאת), יסודות אלה מבססים את מעמדו של החבר כאמונאי. לפיכך, גם את זכויות ההצבעה עליו להפעיל בהתאם לחיובי האמונאות שלו – דהיינו, לטובת מוטבי הצדקה. לדעת ליידי ארדן, חיובים אלה מופנים אליהם ולאו דווקא לחברה.

למרות הנסיבות המיוחדות של פרשת Lehtimäki יש בה כמה נקודות רלוונטיות לדין הישראלי. ראשית, פסק הדין מאשש את גישת ההתחייבות כגישה הראויה לזיהוי יחסי אמונאות במצבים שטיבם המשפטי טעון הגדרה. בכך הוא מצטרף לפסק דין Arklow Investments Ltd v. ID Maclean שבו החילה מועצת המלכה את הלכת Mothew. בית המשפט העליון בישראל אימץ את גישת ההתחייבות בעניין זיאדה נ' מפקד כוחות צה"ל בגדה המערבית (ראו רשימה קודמת), אולם בתי המשפט ממשיכים להיזקק לגישה, הרואה במצבי כוח ופגיעוּת יסוד מספיק להטלת חובת אמון תוך הסתמכות על הלכת קוסוי נ' בנק י.ל. פויכטונגר בע"מ (למשל, פסגות קופות גמל ופנסיה בע"מ נ' צולר). חרף מעמדה המיוחד של הלכת קוסוי כהלכה מנחה, גישת הכוח שהחיל שם השופט ברק אינה מתאימה לזיהוי יחסי אמונאות, ומוטב לנטוש אותה לטובת גישת ההתחייבות לפי הלכת זיאדה, כפי שנעשה בשיטות משפט אחרות (ראו מאמר).

שנית, החברה שנידונה בפרשת Lehtimäki דומה בעיקרה לחברה לתועלת הציבור לפי סעיף 345א לחוק החברות. "המטרות הציבוריות" לפי סעיף זה כמוהן כ"מטרה אחרת" לפי סעיף 1 לחוק הנאמנות; כלומר, מדובר במסדת תאגידית לנאמנות לתכלית מוגדרת אך ללא נהנה מוגדר (ראו רשימה קודמת). חוק החברות אוסר על בעלי מניות בחל"ץ להפיק רווח או טובת הנאה אחרת מהחל"ץ, אך הוא אינו מטיל עליהם חובת אמון, בשעה שעל נושאי משרה בחל"ץ מוטלות חובות אמון וזהירות. הלך הניתוח בעניין Lehtimäki מלמד שגם הראשונים הם אמונאים לכל דבר.

שלישית, היסוד המניע את ההנמקה בעניין Lehtimäki הוא המטרה הציבורית של תאגידי צדקה, והלכת הפסק נוגעת להם. בהתאמה, יש מקום לאמץ אותה לגבי חל"ץ בדין הישראלי. בד בבד, ליידי ארדן ציינה שלא כל הצבעה של חבר (או בעל מניות) באספה כפופה בהכרח לחיובי האמונאות:

That does not mean to say that he would be bound to approach every members’ resolution of CIFF with only the charitable beneficiaries in mind. There may be some resolutions where a member may be able to take other interests into account as well.

הערת אגב זו מרחיבה את היריעה. היא מאפשרת לבעל מניות בחל"ץ להצביע כבעל מניות רגיל בעניינים שאינם נוגעים לתכלית הציבורית, ובמקביל היא פותחת פתח להחלת חיובי אמונאות על בעלי מניות במקרים נוספים, ובכלל זה בחברות עסקיות. זאת, לפי הגישה האינדוקטיבית המסיקה את מעמד האמונאות מן החיובים הסגוליים המוטלים על פלוני, כפי שנעשה בעניין זיאדה.

הפלוני המעניין ביותר הוא, כמובן, בעל השליטה, הכפוף לחובת הגינות לפי סעיף 193 לחוק החברות. הלכת ברדיצ'ב נ' פויכטונגר ביטלה, כידוע, את הלכת קוסוי בחלק הנוגע לבעל שליטה וקבעה תוכן "מוחלש" לחובת ההגינות שלו (ראו רשימה קודמת). אלא שדין ההגינות החדש שבית המשפט העליון יצר אינו מבטל את דיני האמונאות. לעתים יחול רק דין ההגינות, כגון במכירת שליטה, אך לעיתים יחולו שניהם. כך הדבר ביחס לפעולה בחברה ציבורית שלבעל השליטה יש עניין בה. חוק החברות מטיל אז על בעל השליטה חובת גילוי מלא, מדיר אותו מן ההחלטה, ומעביר אותה לאורגנים נקיים במידה כזאת או אחרת. בעבר טענתי שחיובים אלה, לצד משטר הסעדים החל על הפרה, טיפוסיים לחיובי אמונאות (ראו מאמר ובספרי). הלך הניתוח של הלכות זיאדה ו-Lehtimäki, גם לנוכח הלכת ברדיצ'ב, תומך במסקנה שבנסיבות אלה כמוהו כאמונאי; כלומר, הוא נושא בחיובי אקאונטביליות כאמונאי בכל הקשור לפעולה הנגועה. משטר אחריות זה נדרש מלשון החוק ונדרש לתכליתו, אך כיום אין עוד ערובה שבית המשפט יקבע כך. (מכל מקום, הדבר לא יגרע מאחריות הדירקטורים כאמונאים ומאחריות של בעל השליטה בקשר לכך.)

ולבסוף, בית המשפט דשם קבע, כאמור, שחובת האמון של חבר בחברת צדקה מופנית כלפי מוטבי הצדקה. בכך שינה את פסיקתן של הערכאות הקודמות בהליך, שקבעו שהחובה מופנית לחברה. הטעם לעמדה זו לא הוסבר ואינו נהיר. יתכן שליידי ארדן סברה, שהדבר נחוץ כדי להקנות למוטבי הצדקה יריבות כלפי האמונאים שלהם כנהנים בנאמנות.

במעבר חד להקשר הישראלי, השערה זו מתחזקת לנוכח העובדה שסעיף 345יד לחוק החברות מחיל על חל"ץ את ההסדר הכללי של תביעה נגזרת, ורק מוסיף כתובע את רשם העמותות באישור היועמ"ש (אף זאת בדומה להסדר באנגליה). חולשתו של הסדר זה מתגלה כאשר האמונאי הנחשד בהפרה הוא בעל המניות. בד בבד, ניסיון החיים ביחס לעמותות מלמד, שרשם העמותות הוא משענת קנה רצוץ בכל הקשור לאכיפה אזרחית נגד אמונאים מפרים בהן, ועל כן נכון להרחיב את מעגל התובעים הנגזרים בהן כפי שנפסק בעניין שוקרון נ' אברג'ל (ראו רשימה קודמת). עוד נזכיר הצעה לאפשר תביעה נגזרת של תושב רשות מקומית נגד אמונאים שלה המעורבים בשחיתות (ראו רשימה קודמת). כל אלה, יחד עם הלכת Lehtimäki, תומכים באפשרות להכיר בנסיבות המתאימות לכך בתביעה של מוטבי המטרה הציבורית של חל"ץ, אולם לדעתי, רק בתביעה נגזרת.

תודה לעמית שהפנה אותי לפסק הדין סמוך לנתינתו.

אתה פה פעם ראשונה? את באה לפה הרבה? – הרשמו לעידכונים בכפתור "הרשמה"!

2 מחשבות על “אין עבודה לזולתו – אימתי בעל מניות יהיה אמונאי החב חובת אמון

  1. אסף רז

    עמיר,

    תודה רבה על ההפניה. פסק הדין מרתק. יש בו גם כמה קשיים, שחשוב לעמוד עליהם פן יתקבעו.

    1. בית המשפט אומר שפירוש הביטוי "single-minded loyalty" הוא שהאמונאי "cannot exercise any power so as to benefit himself", אבל האמירה הזו מתייחסת לסוג אחד בלבד של ניגוד עניינים – ניגוד חובה-אינטרס – ומתעלמת מהסוג האחר – ניגוד חובה-חובה. הסוג השני חשוב במיוחד כיום, לאור הויכוח המתלהט (בארה"ב, בריטניה ומקומות רבים נוספים) סביב תכלית התאגיד. למעשה, חובת האמון של נושאי משרה היא כלפי אדם אחד בלבד – התאגיד – ולא כלפי אינספור בעלי מניות או נושים מגוונים ומתחלפים. במלים אחרות, לא רק שהאמונאי לא יכול להיטיב עם עצמו, הוא גם לא יכול להיטיב עם אף אדם אחר, פרט לנהנה. משפטים כמו זה שבפסק הדין יוצרים סכנה לפרשנות צרה בקרב קוראים (לרבות שופטים) טקסטואליסטים.

    2. הסוגיה של טיב הזכויות והחובות של בעלי מניות בחברה לתועלת הציבור, או חברי עמותה, אכן מורכבת. בעלי מניות של תאגיד למטרת רווח, לרבות כל חברה (שאינה חל"צ) הפועלת בהתאם לסעיף 11 לחוק החברות, הם בעלי זכות שיורית (residual claimants). יש להם זכות שביושר (equitable claim) כלפי התאגיד, המתייחסת להון העצמי של התאגיד. בכפוף לדין (וכנגזרת מכך, בכפוף לשיקול דעת התאגיד), בעלי הזכות השיורית עשויים לקבל דיווידנדים, תמורת מיזוג, את ההון העצמי במקרה של פירוק, וכיוצא באלו. בעלי מניות "רגילים" גם אינם אמונאים – הם שילמו עבור המניות שלהם, ובהתאם עומדות להם בעיקר זכויות ולא חובות. לתאגיד יש נושאי משרה, והם האמונאים שלו. חובת אמון עשויה להיות מוטלת על בעל מניות במקרים מסוימים, כגון כאשר הוא בעל שליטה, בעל מניות אקטיביסט, תובע בתביעה נגזרת ועוד כהנה. לפיכך, מקום בו יש תאגיד, קיימים בכל רגע נתון שלושה שחקנים: התאגיד, בעל הזכות השיורית, ונושא המשרה.

    לעומת זאת, בחברה לתועלת הציבור, או עמותה, בעלי המניות או החברים אינם בעלי הזכות השיורית. אין להם טענה כלפי ההון העצמי של התאגיד. זכות זו עומדת לאנשים (לעתים בלתי-מזוהים מראש) מקרב הציבור, לדוגמה, נהנים של צדקה, ספורטאים, מדענים, או כל אדם אחר, בהתאם למטרות התאגיד הקבועות במסמכי ההתאגדות שלו. הווה אומר, מקום בו נמצא תאגיד מסוג חל"צ, קיימים בכל רגע נתון ארבעה שחקנים: התאגיד, בעל הזכות השיורית, נושא המשרה, והתוספת היחודית – בעל המניות (שאינו בעל זכות שיורית). נראה שלבעל מניות חל"צ יש רק את הזכויות הממשליות (בניגוד לזכויות הכלכליות) של בעל מניות. הוא רשאי להצביע באסיפה הכללית, להגיש תביעה נגזרת, לדרוש עיון במסמכים וכדומה.

    אולם, העובדה הזו לא הופכת כל בעל מניות חל"צ לאמונאי. הוא שחקן מהסוג הרביעי, אך אינו מתמזג לתוך הסוג השלישי (נושאי המשרה). על כן, הקביעה של בית המשפט הבריטי בעניין Lehtimäki, אילו תפורש באופן מרחיב, עשויה להתברר כבעייתית מאוד. הנה נפקות מעשית אחת: בעל המניות בחל"צ נוטל את המעמד הזה בהתנדבות וללא תמורה ממונית, והוא גם אינו חייב "להפעיל" אותו; יש חל"צים/עמותות עם אלפי בעלי מניות/חברים, שמרביתם אינם נוטלים כל חלק בענייני התאגיד, פרט אולי לתרומה הכספית שהרימו בעת שהפכו לבעלי מניות. לא ניתן ליישב זאת עם תפקידם של אמונאים בתאגיד, שחובתם לא רק שלא לפעול בניגוד עניינים, אלא גם לקדם באופן אקטיבי וללא מנוח את האינטרסים של התאגיד (ראה לדוגמה Strine et al., 98 Geo. L.J. 629, 636 (2010)).

    נפקות נוספת: טול לדוגמה בעל מניות חל"צ שתרם סכום גבוה מאוד לאותו תאגיד. כתוצאה מהפרסום התקשורתי שנלווה לתרומה, פונים אליו עשרות בעלי הון נוספים, המבקשים גם הם לתרום סכומים לצדקה. בעל מניות החל"צ בוחר להפנות אותם למגוון עמותות וחל"צים אחרים, המקדמים עניינים ראויים, אך שונים מאלו של התאגיד הראשון. האם בכך הפר את החובה להימנע מניגוד עניינים? האם ביצע נטילה של הזדמנות תאגידית?

    לכן, נראה שאת פס"ד Lehtimäki ראוי לפרש באופן מצמצם, בהתאם לעובדותיו היחודיות. חשובה מכל זו המופיעה בסעיף 15 לפסק הדין: "only one member, Dr Lehtimäki, will vote on any resolution required to carry the Grant into effect". או, כמו שכתב בית המשפט שתי ערכאות למטה, "the members of CIFF do not stand outside the charity; they are part of the administration of the charity".
    אנו נמצאים אפוא בטריטוריה מוכרת: בעל מניות שאינו בעל מניות "רגיל", אלא בעל שליטה או כוח הכרעה, לפי דיני האמונאות הכלליים (ובישראל, סעיף 193 לחוק החברות). לטימקי הוא אמונאי שנטל תפקיד זה על עצמו. בכך אין חידוש. הדיון של בית המשפט בשאלה "Is Dr Lehtimäki qua member of CIFF a fiduciary?" נראה מיותר, על גבול האוביטר. מלכתחילה, פעולותיו של לטימקי נעשות qua fiduciary ולא qua member. בית המשפט עצמו (סעיף 89) קובע שחבר עשוי להיות אמונאי רק "in some circumstances". בשורה התחתונה, דומה שגם לאחר פסק הדין, אין חובת אמונאות כללית על כל בעל מניות/חבר של חל"צ בבריטניה, ולא ראוי להחיל כזו במקומות אחרים.

    3. תמוהה מכל הקביעה (אילו אכן היתה כזו – אך ראה את הפסקה האחרונה להלן) שחובות האמונאות הן כלפי כלל המוטבים של החל"צ, ולא כלפי החל"צ עצמה כאישיות משפטית נפרדת. כמו שאתה מציין, לא ברור מה עשוי להניע את בית המשפט לקבוע כך, אבל אם הדברים ילקחו ברצינות גמורה:
    (1) כל מוטב של צדקה יוכל להגיש תביעה ישירה – לא נגזרת – נגד האמונאים של התאגיד, תוך עקיפת המגבלות הקבועות בדין הבריטי מאז פס"ד Foss v. Harbottle מ-1843.
    (2) אם ימצאו שני מוטבים עם אינטרסים מנוגדים (לדוגמה, בית תמחוי הנדרש להזין כעת את הנזקקים לשירותיו, ולעומתו בית חולים המבקש להשקיע בציוד מורכב שיקח שנים להתקינו), הרי האמונאים יהיו חייבים לפעול בניגוד לטובת אחד המוטבים, תוך הפרת הדרישה היסודית של דיני האמונאות – הפעולה לטובת הנהנה. (נכון שישנה הדוקטרינה של impartiality, אבל הקושי נותר.) התאגיד עצמו, לעומת זאת, אינו אמונאי (אלא רק חב-יושר) כלפי בעלי הזכות השיורית שלו. ראה לדוגמה, בהשאלה מדלאוור, Alessi v. Beracha, 849 A.2d 939, 950 (Del. Ch. 2004).
    (3) הקביעה הזו מנוגדת להלכות מבוססות דוגמת Salomon v. Salomon מ-1897, שאותו בית משפט עצמו הסתמך עליה רק לפני חודשיים בעניין Sevilleja.
    מנקודת מבט ריאליסטית, יתכן שבית המשפט ניסה פשוט לחדד את העובדה שתאגיד צדקה חייב לקיים את תכליתו (שהיא לפעול במטרה להיטיב עם המוטבים), ונושאי המשרה שלו חייבים לגרום לו לעשות כך. יתכן גם שביקש לערוך אנלוגיה, שאינה מושלמת, בין אמונאים של תאגיד לבין נאמנים תחת דיני הנאמנות (בעיקר כדי לקדם את הדיון על כלל אי-ההתערבות, שמקורו בדיני הנאמנות). מכאן ועד מיטוט האישיות המשפטית הנפרדת וכלל ה-single-mindedness של דיני האמונאות – הדרך ארוכה.
    עם זאת, בדומה לנקודה 2 לעיל, נראה שגם כאן פסק הדין למעשה תומך ברעיון יותר מצומצם, ותואם את הדין הקיים: למשל, בסעיפים 90 ו-200 נאמר שהחובה היא "to the charitable purposes" – כלומר, לקידום תכלית התאגיד. עוד מצוין בסעיף 200 ש-"The fiduciary duties are tailored to fit within the corporate vehicle". סעיף 201 קובע ש-"fiduciaries for the charity [should] perform their duties in the way most likely to achieve its continued existence". כל אלו מתיישבים עם דיני התאגידים המוכרים (בין למטרת רווח ובין למטרת צדקה).

    אהבתי

  2. Amir Licht מאת

    שלום אסף,
    תודה על ההערה המפורטת. כן יירבו.
    זהו פסק דין שיש להתעמק בו, וגם לדעתי יש בו כמה נקודות מוקשות, כפי שציינתי ברשימה, ועוד כמה. ניסוח טיבה של חובת האמון שם אכן צר מדי. מילא.
    בשאלה המרכזית שבה עוסקת הרשימה – האם חבר/בעל מניות בחברת צדקה הוא אמונאי – אין בעיני ספק שההחלטה התקדימית [המאשרת את ההחלטות בערכאות הקודמות] נכונה. זו דוגמה יפה מאוד של הגישה האינדוקטיבית שניסח Finn ואומצה בעניין Mothew.
    בהמשך להערתך ולהערה ברשימה, בית המשפט אכן מציין שחיובי האמונאות חלים על הפעלת כוח/סמכות ולא בכל הקשר. בישראל, אם האספה מפעילה סמכות של הדירקטוריון, חלות ממילא חובות נושאי משרה לפי חוק החברות. גם זו סוגייה קשה כשלעצמה.
    בית המשפט נותן את דעתו לחל"ץ שיש בו בעלי מניות מרובים. ראה את ההתייחסות ל-National Trust.
    גם לדעתי לא נחוץ לקבוע חובת אמונאות ישירה למוטבי הצדקה, והדבר אכן חותר שלא לצורך תחת האישיות המשפטית הנפרדת של החברה. כפי שציינתי, ליידי ארדן אינה מנמקת מדוע שינתה כאן מהעמדה של הערכאות הקודמות. נראה שהיא מתייחסת לחברת צדקה יותר כאל נאמנות למטרה ציבורית מאשר כאל תאגיד, בלי סיבה טובה, עם כל הכבוד.
    ככל שהשאלה תעלה בישראל, מוטב לדבוק בחובה כלפי התאגיד ולהכיר בתביעה נגזרת של מוטבי הצדקה המטרה הציבורית [וגם זאת – בנסיבות מיוחדות].
    כשלעצמי, איני סבור שלבעלי מניות יש זכויות שביושר כלפי החברה ולבטח שלא ביחס לנכסיה.
    הסוגייה של "הזדמנות פילנתרופית" שאתה מעלה יפהפיה.
    שנה טובה ובריאה לך ולכל נאמני "הנקודה",
    עמיר

    אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s